אי שם באופק

בהתחלה חשבתי שהוא סתם גיטריסט. נמוך, שחום, עם גבה מחוברת וחסרה לו שן קדמית. הוא היה איתי בכיתה. ילדון אנרגטי בטירוף, מכתיב את הקצב לעצמו- ואם כבר אמרתי קצב, תזכרו את זה להמשך. תמיד הסתובב עם חבר׳ה מוזרים, ה"חנונים". גם הוא היה חנון בעיניי, הוא וחבריו בהרמוניה מושלמת. לא הייתה המון אינטראקציה בינינו אבל אני בהחלט זכרתי את העובדה שהוא קולני ותזזיתי. אז עם חוסר הקשר שלנו קרתה תקרית שנורא עצבנה אותי. אנשים קוראים לזה הטרדה מינית אבל הוא קרא לזה מה הסיכויים, משחק. רטנתי, כעסתי, צעקתי. הייתי די חסרת אונים באותו רגע שהוא פשוט הפליק לי בתחת מול כל החברים שלו באחורי האוטובוס בטיול השנתי בכיתה ח׳. כיתה ח׳! מה קרה לעולם שלנו? זו הפעם הראשונה בה באמת התמודדתי עם סיטואציה לא נעימה, מביכה ומטרידה. אבל היום אני לא כועסת עליו. בהמשך לחוסר הקשר שלנו נוצר בינינו איזשהו קשר. קשר מקצועי, חברי להקה. לא אהבתי את העובדה שאני צריכה להתראות איתו בפעם בשבוע לפחות באופן קבוע. שנאתי אותו בלבי כי הוא הפר את הפרטיות שלי. לראשונה שם גיליתי שהוא לא סתם גיטריסט, הוא מנגן על כלי מוזר בעל 4 מיתרים שעושה קולות מעצבנים. גיטרה בס, למי שלא הצליח ללמוד על גיטרה אמיתית ככה חשבתי. אני שרה והוא מנגן לי עם עוד 3 נגנים. ויש הרמוניה נהדרת. ככה במשך שנתיים באותה להקה כבר פיתחנו קשר חברי, ולגבי הבס שלו- לא הצלחתי להפסיק לשמוע אותו, זוכרים את הקצב? איזה קצב מטורף יש לילד הזה באצבעות. מההרכב הראשון עברנו לעוד הרכב, שוב אני הזמרת והוא הבסיסט, ועוד 3 נגנים מסביבנו. נהיינו חמשתנו החברים הכי טובים. קרו דברים והתרחקו אנשים במשך שנתיים בהרכב. לא שמרתי על קשר עם אף אחד חוץ ממנו. הבסיסט, כביכול- הכי פחות חשוב ללהקה. הוא כן היסס לפעמים להראות עמדה, וכמה שנאתי אותו על שלא היה לו עמוד שדרה. הוא עדיין אותו ילדון אנרגטי, נמוך, שחום (יש שיגידו שחור), והפעם עם גבות קצת יותר מסודרות ועם כל השיניים במקום. מתחילת דרכנו בחטיבת הביניים עברנו הרבה דברים ביחד, אבל הכי הרבה עברנו בשנה האחרונה. הקשר החברי התפתח והתפתח, ונחשפנו יותר אחד לשני. נפתחנו ודיברנו על דברים שלעולם לא הייתי מאמינה שאני מספרת דווקא לו. הוא שם בשבילי, ואני בשבילו, והוא רק בפרינדזון שלא תתבלבלו- ואני יותר משמחה שבאותו יום בטיול השנתי הלכתי לאחורי האוטובוס והגורל הפגיש בינינו. ואם כבר מזכירים את זה- כמה פעמים כבר החזרתי לו, מסכן. כרגע החלטתי להתנתק מהלהקה, והוא נשאר. הוא היחיד שיודע מבניהם שאני מתה לחזור אליהם, אבל אני לא רוצה לנפח להם את האגו. בגלל ששנינו הבנו שאנחנו צמד בלתי ניתן להפרדה במיוחד בצורה מוזיקלית, באופן מפחיד שנינו משלימים את האחד השלם ביצירות ובאומנות מכל הסוגים, החלטנו והבטחנו שיום אחד נקים את הצמד שלנו. גם אם עכשיו שנינו יוצאים לדרכים נפרדות, אני מאמינה שיגיע היום ואמצא אותו, אי שם באופק והגורל יעשה את שלו.