אמת שורפת(2)

"שלום בנות" אמר אדם "מי זאת?" שאל
"זאת אורן אדם" אמרתי "בואו לפני שנאחר לשיעור אומנות"
"מעולם לא הייתי בשיעור אומנות" אמרה אורן
"אל תדאגי אורן נעזור לך עם צריך" אמרתי בחיוך
אדם הוא הילד הכי חכם שפגשתי מעולם, לאדם יש שער שטני ושחר, עניים כחולות כהות עם ניצוץ מסוכן של תבונה ועור בהיר כמעט חיוור.
~אחרי 30 דקות~
"וואו אורן הציור שלך של עצם דומם ממש עדין, תשתמשי בעוד צבעים!" אמרה שירה, המורה לאומנות.
"לא, אני רוצה להשאיר את זה ככה" אמרה אורן
"בסדר, בחירה שלך"
"איפה יש עוד קנווס?" שאלה
"בארון" אמרתי לה "בואי"
פתחתי את הארון והוצאתי קנווס לבן והבאתי לה.
"תודה" אמרה בחיוך ושמה את הקנווס על הקן.
התרכזתי בציור שלי, כערת הפירות נראית בציור ככתמים בכל מני צבעים שמתמזגים לציור אחד.
"יפה כרגיל קרי" אמרה שירה, הנהנתי וחתמתי על הציור.
עוד 3 דקות הפסקה.
"ילדים להתחיל לסיים" אמרה שירה, אורן נראתה מאוכזבת. סידרנו את כל הציוד ויצאנו החוצה.
"אדם איפה אלכס?" שאלתי אחרי שיעור אומנות
הוא משך בכתפיו "בספרייה כנראה, בואי, נלך לקרוא להביא אותו" הציע
"בסדר,ריאה, הלכתי להביא את אכלס" צעקתי אליה היא הנהנה והלכה לכיתה עם סניי ואורן.
לקחתי את התיק שלי והתחלנו לרוץ לספרייה(שהייתה בקצה השני של בית הספר!).
"הנה השביל לספרייה!" התנשם אדם, אדם אולי חכם אך הוא מאוד גרוע בספורט והמורה שונא אותו.
הסדרתי לשנייה את הנשימה והלכנו לספרייה, היא פתוחה עכשיו, הספרייה זה מבנה גדול עם 3 קומות!!!
הוא נצבע בשבוע שעבר בצבע לבן ופרחים שתולים בשולי שביל האבנים שניקו אתמול.
פתחתי את הדלת והלכנו ישר לקוצה השלישית, איפה שנמצאים המחשבים,ספרי הפנטזיה והמדע הבדיוני.
הלכנו לכורסה שהוא תמיד ישב שם אבל הוא לא היה שם, ראיתי אותו מחפש משהו על המדף.
לאלכס יש שער בלונדיני ארוך שהוא אוסף בצמה ארוכה שמגיע לו עד לאמצה הגב והיו לו עניים ירוקות בהירות ונבונות. הוא הסתובב והיה לו מבט רציני על פניו.
הוא חייך וניגש אלינו, הוא בא אלי וחיבק אותי ונשק לי על המצח(הוא גבוה יותר ממני).
"תגיד למה…" התחלתי
"כן, כן אבל סוף סוף המחקר שלי הסתיים!
מצאתי את מה שחיפשתי!" אמר בנימה מנצחת
"כן?" שאל אדם
"רגע" אמרתי " מה חיפשת?" טבעתי לדעת
הוא חייך, התיישב על הכורסה ושילב את עצבעותיו זה בזו.
"אני מחפש את ההורים שלך" אמר
"מה?" אמרתי "ואתה!" פניתי לאדם "ידעת על זה כל הזמן?"
הוא משך בכתפיו וחייך, ממש כעסתי וכמעט צרחתי איך הם לא סיפרו לי???
אבל נזכרתי שאני בספרייה, רגע! זו אחת הסיבות שהוא תמיד כאן? כדי שלא אוכל לצעוק עליו?
אני עוד יצעק עליו..
"קרי" אמר אכלס "מצאתי את ההרים שלך!"
"מה?" שאלתי בנימה מבולבלת "א..אבל הם מתו!"
"לא, הם לא!
אבל אני לא יודע אם תרצי לפגוש אותם" אמר בנימה עצובה
"אני רוצה!!!" אמרתי
"בסדר, אני יראה לך תמונה אם עדיין תרצי אני יפגיש בנכם אבל אני לא ממליץ" אמר בנימה עצובה עוד יותר
הוא הניח תמונה על שולחן העץ שליד הכורסה, ישבתי על הכורסה השנייה והסתכלתי על התמונה.
היה שם גבר שרירי לידו אישה יפה עם שער כמו שלי בדיוק!
"ה..הם ההורים שלי?" שאלתי
אלכס ואדם הנהנו בשקט
"מה קורה פה?" שאלתי, הבהלה הלכה וגברה בי
"אבא שלך" אמר אדם"הוא…"
"הוא מה?" טבעתי לדעת
"הוא אנס ורוצח סידרתי" אמר אלכס
הרגשתי שהברכיים שלי כורסות, שאני רועדת כולי. הרגשתי זרועות חזקות סביבי. מצילו אותי מההלם.
דמעה חמקה מעייני, ועוד אחת ועוד אחת עד שהבכי היה בלתי נשלט. הוא תמך בי וליטף את שערי בידו התנחמתי בחום גופו ובקצב נשימותיו הסדרות.
הרמתי את מבטי, זה היה אלכס. חייכתי בשקט ונצמדתי עליו, הוא לחץ אותי אליו ולחש לי מילים מרגיעות.
אחרי כחצי שעה התיישבתי בכורסה, אדם עזב אותנו לבד. אלכס שם את ידי הין ידיו וחייך חיוך שקט.
"בואי" אמר "שיעור חשבון עוד מעט מתחיל"
"אני לא אוהבת חשבון" אמרתי "אני רוצה השאר אתך"
הוא קם ועזר לי לקום, הוא לקח את ידי והוביל אותי והסביר לי על הספרים שונים. כזה הוא היה. הרגשתי לפתע מאוד חלשה וכמעט קרסתי. הוא תמך בי והוביל אותי לספה והושיב אותי. הוא ישב לידי והשענתי את ראשי על כתפו, הוא עטף אותי בזרועו ונשק לי. חייכתי ושקעתי בשינה עמוקה.