איך אהבה גדולה נגמרת

לפני שלוש וחצי שנים התאהבתי בפעם הראשונה, בבת מצווה של ידידה שלי נועה.
הוא היה חבר של אח שלה הגדול ואני התאהבתי בו. כמובן שזו רק הדלקות אבל הרגש הפיזי היה אמיתי, אבל עכשיו בהסתכלות לאחור, חוץ מהרגש הפיזי לא היה שם כלום.
נועה הייתה איתי באותם גנים ובאותה כיתה והיא גם שכנה שלי, אבל אף פעם לא התחברתי אלייה כמו אל שאר החברות שלי ביסודי.
אחרי שנדלקתי על חבר שלה כתבתי לה הודעה בפייסבוק שאני התאהבתי בו והתחלנו להיפגש לעיתים טיפה יותר קרובות אבל אף פעם לא לבד, תמיד נפגשנו גם עם החברה הכי טובה שלה, יהלי, שגם היא שכנה שלי ונהינו חברות טובות.
יהלי ונועה רבו, ואז גם יהלי רבה איתי. ואני נועה המשכנו להיפגש, אבל לבד. ולאט לאט עזבתי את החברה הכי טובה שלי רומי, ונצמדתי לנועה שהצליחה למלא את המקום של החברות שעזבו אותי מהיסודי.
התחלנו להתחבר יותר ויותר ויותר, והחברות גדלה המון עד שהפשוט הפסקתי להכחיש ואמרתי לה שהיא החברה הכי טובה שלי ולא רומי.
בילנו שעות ביחד.
אחרי בית ספר היינו הולכות לגינה שליד הבית ספר ומתנדנדות שם שעה, הרגשנו בעננים תרתי משמע. אהבנו אחת את השנייה אהבה גדולה ואמיתית בין חברות.
כולם ראו אותנו וקנאו בחברות הזו. מורים השתגעו מאיתנו, ההורים שלי אהבו את נועה וההורים של נועה אהבו אותי.
אני ונועה עשינו הכל ביחד.
התלבשנו אותו הדבר, קנינו את אותם הנעלים והבגדים, הלכנו באותו הקצב של הרגליים, שמנו את אותו הבושם, קנינו את אותם תכשיטים, את אותן מחברות, קלמר, יומן, עטים. פשוט הכל. יותר גרוע מאחיות תאומות.
היינו יורדות למטה ומסתובבות בלי לדעת לאן אנחנו הולכות. שקועות בעולם היפה שלנו.
היינו נכנסות לסופר כדי לטייל ולצחוק על זה, יושבות במרפסות שלנו ומדמיינות איזה כיף היה אם היינו גרות בדירה מול השנייה, משחקות במחשב ביחד, כותבות דברים מצחיקים עד שכבר אנחנו עוד רגע עושות במכנסיים.
היינו הולכות ביחד לסרטים ותמיד השתגעתי ממנה שאני צריכה לקום איתה כל חמש דקות לשירותים.
היינו ישנות אחת אצל השנייה וחוטפות התקפי צחוק לפנות הבוקר שלמחרת.
ובהתחלה היו סודות אחת מהשנייה, עד שלאט לאט כבר ידענו הכל אחת על השנייה, את כל החיים אחת של השנייה.
"את סודותיי האפלים איש לא יודע, אני לא מרגיש קרוב לאף אחד" נתן גושן\ בין כל הרעשים

היינו מגיעות לכל מיני גינות ונכנסות למגלשות ולא יוצאות משם. פשוט מדברות שעות.
יכולנו לדבר גם בחדר לבן וריק שבו נמצאים שני כיסאות, לי ולה.
היינו עוקבות ביחד אחרי חברים של אח שלה לכל מקום עד שהיה נמאס להם מאיתנו בכל דרך אפשרית.
אני חושבת שהחלק הכי יפה בחברות שלנו הוא שבשנתיים הראשנות לי ולה לא היו פלאפונים כי אנחנו היחידות שלא קנו להן. ופשוט לא היה משהו שיגרום לנו להיות עסוקות בעצמנו, היינו בעולם המדהים שלנו ביחד.
המשפחות שלנו ראו שהחברות שלנו חזקה ומדהימה.
הרגשתי שלכולם כיף לראות אותנו ביחד. הצחקנו את כולם, והיינו משלימות ביחד. לא מושלמות.
את היחידה שאיתה אני מרגישה בנוח. אפילו שאני עדיין קצת מתביישת את יודעת בדיוק מה לעשות, ואיך להתנהג. ואת היחידה שיודעת. אפילו לא אבא ואמא.
סיפרתי לך שאני בקושי זוכרת מה היה לפני שעלינו לחטיבה, כאילו מחקו לי את הזיכרון ואני בונה אותו מחדש איתך.
נסעתי איתך למקומות חדשים שלא הייתי בהם, וחווינו חוויות מקסימות ביחד. ולא התווכחנו, אפילו לא פעם אחת.
"האהבה הזאת שלנו בונה לנו חדר,
שמגן ושומר שהחום לא יברח מבפנים.
והכל בו לבן ונעים, ומרגיש לי בסדר,
כמו בשייט חלומות או בבית משוגעים" עברי לידר\ האהבה הזאת שלנו
אחרי חצי שנה (אולי יותר) של החברות שלנו, השלמנו עם יהלי. הרגשתי שהיא רוצה לקחת לי אותה והתחלתי לקנא ואז התחילו המריבות והעולם שלנו נסדק.
עבר זמן וחזרנו לשנוא את יהלי, אבל הסדק נשאר סדק והריבים המשיכו. הכל בגלל הקנאה שלי. אחרי כל ריב, כשבאה הרגיעה, הרגשתי את האהבה שלנו חוזרת אבל יותר גדולה. כבר הבנו מה מפריע אחת לשנייה והתכשלנו.
והרגשתי שאני אוהבת אותה יותר ויותר מיום ליום גם כשאנחנו רבות מינימום 4 פעמים בשבוע, וגם אם אני מאוהבת בחבר של אח שלה.
הרגשתי ביטחון איתה, הרגשתי אהובה, שאני אעשה בשבילה הכל וגם היא בשבילי.
החשיבו אותנו כאדם אחד, דיברנו באותו הזמן, חשבנו על אותם דברים, קיבלנו את אותם ציונים אפילו כשכל אחת יושבת בקצה אחר בכיתה.
אחים שלה הרגישו בנוח כשהייתי אצלה, ואח שלי הגיש נוח כשנועה הייתה באה.
יום אחד (בערך באמצע כיתה ח`) הייתי אצלה בבית ואני את ואמא שלך דיברנו על המגמות בתיכון שנצתרך לבחור בשנה הבאה (ט`) לכיתה י` בתיכון החדש שמתחת לבית שלנו.
אני ידעתי שאני רוצה ללכת למדעי החברה כי זה קשור למקצוע שאני רוצה לעסוק בו בעתיד. אמא שלה אמרה "נועה תלך למגמת תיאטרון, היא מתאימה לשם כמו כפפה ליד" נועה פתחה בדיוק את המקרר הסתכלה עליי ואמרה בצחוק "תלוי איזה גודל. צחקתי, ובתוכי הלב שלי נשבר.
נגמרה כיתה ח` והפחד שלי רק גדל וגדל.
בחופש הגדול בין ח` לט` המצאתי לנועה שם כינוי חדש ומצחיק- אוכל, כי את ידועה באהבתך המיוחדת לכל מאכל שקיים (ואני בדיוק ההפך).
מאז נועה היא האוכל שלי ואני הפופסית והקוקסית שלה. (אוכל אולי זה השם המרכזי מתוך בערך 40 כינויים)

*חלק שכתבתי לפני שעליתי לכיתה י`*

"השנה גילו שאחי הקטן אוטיסט, אח שלי, שאני ביקשתי כשהייתי קטנה, שישחק איתי, היום המקור הגדול לכל הכאב שלי.
בגלל שגילו את זה באיחור, ההורים שלי כבר לא מתייחסים אליי, כאילו אני אוויר שיוצא ונכנס מהחדר שלי. אני יודעת שהם לא מתכוונים, אני מבינה את זה שהם תמיד צריכים לקחת אותו למקומות אבל גם לי חסרה דאגה וזה כואב. כי כשהכי קשה לי הם לא עוזרים. הם רק מחמירים את המצב של הלב שלי.
כמו שכבר הזכרתי בהתחלה אני מאוהבת במישהו שגדול ממני בחמש שנים, גם אני נערה מתבגרת, לכולן יש קשיים. אבל זה מכביד.
ולא שחסר לי את כל הבעיות האלו, הגיעה ה-בעיה ששברה אותי, פשוט ריסקה אותי.
תחילת ט`, השנה האחרונה בחטיבה, ואז עולים לתיכון. וכמו שעולים לתיכון הכיתה מתפרקת וכל אחד הולך למגמה שהוא בחר.
החברה הכי טובה שלי, היא חלק כל כך גדול ממני, עם כמה שאני רבה איתה, היא הבן אדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו לא משנה מה, היא השקט שלי, היא הצחוק שלי והכי חשוב היא הביטחון שלי. היא יודעת עד כמה קשה לי, היא רואה מה קורה פה בבית שלי, מחוץ לחדר השקט שלי, כל הסבל מחכה לי בחוץ. היא היחידה שיודעת לתת לי את מה שאני צריכה, היא מחזקת אותי, היא גורמת לי אושר, היא מחבקת אותי כשאני צריכה.
ושוב חזרתי לבחירת מגמות.
הגיעה הרגע שהמורה שלנו חילקה לנו את הטפסים עם השמות של המגמות. וזה קרה.
החברה הכי טובה שלי, נועה, בחרה במגמה אחרת משלי. זאת אומרת כיתה אחרת.
החברות הטובות השניות שגם איתן אני מבלה כמעט את כל היום, כנ"ל בחרו כמו נועה. ורק אני בחרתי מגמה שאני יודעת שאני ארצה לעסוק במקצוע הזה בעתיד"

בסוף כיתה ט` (בסביבות מאי) התחלתי להעריץ את הזמר נתן גושן ולאט לאט נתן החליף את המקום של חבר של אח של נועה.
נועה ואני לא דיברנו על המוערצים שלנו אחת עם השנייה, אין לי מושג למה. ופשוט לי זה הרגיש חסר וקשה שאין עם מי. עד שבכיתי שאני לא יכולה ללכת לאף הופעה כרגע כמה חודשיים אחרי שהתחלתי להעריץ והיא אמרה לי שאני יכולה לדבר עליו, אבל היא לא דיברה על המוערץ שלה. אני לא יודעת עם זה חסר לה, אבל מה שאני יודעת הוא שאני תמיד פה כדי להקשיב כמוהה.
החופש האחרון שלנו מתחיל ואני בוכה בלי סוף. בלי רצון לעלות לכיתה י`.
"יש רק עוד קיץ אחד, והוא מתחיל היום" השמינייה

אני קמה בוכה מסיוטים, שלאחרים זה בכלל לא נחשב סיוט. סתם חלום על היום הראשון בכיתה י`, כמו בכל יום הראשון של הלימודים, רק שהפעם זה בלעדייה.
היחיד שבאמת לא עוזב אף פעם זה נתן, תמיד פה כדי לתת עצות ולהישאר במקום שלו. הוא תמיד כאן בשביל לענות ולהגיב למה שאני כותבת לו. כשהוא אומר לקהל כמה שהוא אוהב אותו אני לוקחת את זה אישית ומרגישה אהובה.
"כולם נעלמו לי פתאום, כולם נעלמו ונשארת אתה" עברי לידר\ הכוס הכחולה

היה לנו חופש מושלם ביחד, גם אם הייתה מלחמה, היינו ביחד. דאגנו אחת לשנייה, חגגנו לה את יום הולדת, והכי חשוב שנהננו מכל שנייה.
אבל אם כמה שהיה לנו כיף היו ריבים באמצע רק בגלל שאני פחדנית עם חרדת נטישה מטורפת, לא רוצה שיעזבו אותי, אני תמיד מקנאה לאנשים שאני אוהבת.
והיא, תמיד מנסה להסביר לי (אולי בצעקות ועצבים אבל את תמיד מנסה).
זאת לגמרי הבעיה שלנו בריבים, שהיא תמיד צועקת וקוטלת ואני תמיד קרצייה ובוכה בלי סוף.
"זה הורס את חיינו, ואני מפחד שהקשר בינינו לאט לאט יימחק" סער בדישי\ אני מאבד אותך

היום הראשון של כיתה י` הגיעה ואני באה לתיכון איתך ואני לא מפסיקה לבכות בדיוק כמו יום לפניי. הכל מפחיד אותי. המבנה, הכיתה, להיות בלעדייה, להיום עם ערסים ופרחות בלי חברים, הכל.
בכיתי כל כך הרבה שכבר לא יכולתי ללכת מהמיגרנה שהייתה לי.

באחת ההפסקות בשבוע הראשון, ישבנו עם ילדה חדשה מהכיתה שלה, אבלין.
התחלנו לדבר על חברים שלה ושהיא רוצה להכיר לנו אותם כי הם מחפשים חברה, וזה לא הרגיש לי נכון ללכת להכיר אותם.
ולנועה זה הרגיש הכי נכון בעולם. ואני מבינה אותה כי הדבר שהיא הכי רוצה בעולם זה חבר, וכל היום היא מספרת לי מה היא רוצה בחבר שלה ומה היא אוהבת ובגלל זה אני יודעת כמה זה חשוב לה, וכמה היא רוצה את זה.
אחרי שבוע (בערך בשבוע השני ללימודים) נועה ורחלי (החברה הטובה של שתינו) נסעו לאבלין להכיר את החברים של אבלין (אני די בטוחה שרחלי באה כדי ללוות את נועה).
ונועה חזרה וסיפרה לי משם חוויות ושוב פעם אני מקנאה מבפנים.
רחלי פשוט לא יכלה לסבול להיות שם, לפי מה שהיא אומרת. פשוט לא היה לה כיף.
עבר עוד שבוע ואיכשהו הגעתי למצב שאני נוסעת למרכז העיר שלנו עם נועה ורחלי כדי לפגוש אותם. הרגשתי אבן בלב, לא היה לי כיף ללכת.
פגשנו אותם ובהתחלה היה סביר (וסביל) עד שנועה הייתי מוקפת בבנים שנדלקו עלייה כנראה ואני ורחלי היינו מאחוריה. אחרי כמה זמן פשוט לא יכולתי לסבול את ההתנהגות שלהם הם התחילו לעלות לי על העצבים באיך שהם דיברו איתי, הרגשתי שאני סובלת מהם כמו מערסים בדיוק. ראיתי את נועה בעננים כאילו היא מסוממת מהצד אבל זה לא הרגיש לי נכון להיות איתם. ואז היא באה כדי לתת לי יחס וקיבלתי את המילים הכי פוגעות ממנה "מה יש לך יא בת זונה?" כשהיא מחייכת וצוחקת.
נשארתי עם פה פתוח. איך היא מעזה לומר לי את המילים האלו, כשהיא יודעת שאני שונאת לקלל ושמקללים בכלל.
היא אומרת לי "מה יש לך? זה היה בצחוק!"
כעסתי עלייה אבל מהלם לא הגבתי כמו שצריך, ולא צעקתי עלייה כמו שהייתי צריכה משהו בסגנון של "שלא תעזי לקלל אותי" לא לחנך אותה שאסור לקלל, אבל בהחלט לא לעבור בשתיקה על זה שהיא מקללת אותי.
בכיתי לרחלי והרגשתי כמה היא הושפעה מהם וזה גרם לי עוד יותר לא לאהוב אותם.
חזרנו הבייתה אחרי שנועה ביקשה סליחה והתאפסה על עצמה, אבל עדיין הרגשתי כמה הם השפיעו עלייה לרעה אם היא הייתה מסוגלת לומר לי דבר כזה.
עברו בערך שלושה ימים ואחד מהילדים שנפגשנו איתם (אור) דיבר עם נועה ואמר לה שהוא אוהב אותה והיא אמרה לו שהיא חושבת שגם היא. ושוב נשברתי אבל לא הראתי את זה, ספגתי.
למחרת אור הגיע לשכונה שלנו וישבתי אצל רחלי בדיכאון. הרגשתי שהוא לא משפיע עלייה לטובה והיה לי קשה לקבל את זה. בטח כשאני עוד בוכה על זה שהיא לא בכיתה שלי ואני צריכה אותה רק עוד קצת כדי להתגבר על זה.
אחרי שעה (אולי יותר) שהם היו ביחד נועה התקשרה אליי.
ישבתי מול האורגן שעל השולחן של רחלי לידה כשהראש שלי מכוסה בשיער השחור שלי.
נועה אמרה לי בקול שקט, מתבייש קצת ושמח מאוד "התחילו הנשיקות הראשונות".
כשהיא אמרה את זה הדמעות ירדו ועדיין שאלתי אותך איך היה והיא סיפרה לי הכל כשאני לא מפסיקה לבכות, אבל בשקט.

נועה ואני רבות עכשיו על זה. כי אני שוב קנאית ומפחדת שהיא תעזוב וכל הטוב שלי ילך. היא חוזרת ומנסה להסביר לי שהיא לא תלך ורק הבכי שלי ירחיק אותה אבל כל פעם כשהיא משחררת קצת כדי להיות איתו, אני לא מחזיקה מעמד.

עובר חודש ואני מגלה לא דרכה, שאור עובר לבית ספר שלנו. ואני בוכה שוב והפעם את מחבקת ולא צועקת. יותר טוב לי כשאת מחבקת אותי, ומעודדת אותי שאת כאן.

עוברים חודשיים והמצב ביני ובין נועה מידרדר. נועה רבה עם ההורים שלה הרבה ואני מנסה לעזור לה ובאותו הזמן רק עושה גרוע יותר מכיוון אחר. אנחנו כבר לא נפגשות, ולא מדברות בטלפון. ואז אישרת לי שההורים שלך אמרו שאת יכולה להיפגש רק איתו.
ואני מתחילה לבכות, והפעם קצת יותר בצדק מכל פעם אחרת שבכיתי.
כתבתי לך מכתב שמתחלי ב"לאוכל שלי" ונגמר ב"דניאלי שלך". מכתב שבו כתבתי שאני פה כדי לתמוך בך לא משנה מה תעשי ואני אהיה חזקה ואני אתמודד דבר שבחיים לא כתבתי או אמרתי או בכלל הסכמתי לעשות. כתבתי לך שאני יודעת שאם את תעשי מה שההורים שלך יבקשו בסוף הם יבטלו את העונש שלך ונוכל לחזור להיפגש ולדבר יותר. נתתי לך את זה כשאני נחנקת מדמעות ומאז כבר עברו שבועים ואני לא יכולה להפסיק לבכות. ההורים שלי תומכים בי, מלא חברים שמקיפים אותי בחום ותמיכה, מורים שמקלים עליי קצת יותר מלכולם. ואני יושבת בבית בוכה. לא כי ויתרתי עלייך לזמן מסויים עד שהכל יסתדר עם ההורים שלך,
אלא גם כשההורים שלך לא נמצאים את מתעלמת ממני ומבטלת את *כל* מה שתכננו לעשות ביחד.
את עוזבת אותי בלי תשובות,
אני מרגישה חוסר כל כך גדול.
ואת מתבודדת עם החבר שלך.
אתם מתחפשים יחד, ויושבים ביחד באוטובוס בטיול השנתי, וחולקים הכל ביחד. כל מה שתכננו לעשות, ביטלת ועשיתי איתו.
אחרי שכבר למעלה משלושה חודשים שאני מנסה לשכנע את המורים להעביר אותי לכיתה שלך בטיול שנתי, אני זוכה להתפרק מלראות אתכם ביחד ולא לקבל טיפה של יחס.
השיחות שלנו נגמרו.
החום שלנו התקרר וקפא.
החיבוקים נעלמו.
והדמעות שלי יורדות.

"אהבנו עמוק, אהבנו פתוח אבל הכי בטוח זה מרחוק" דניאל סולומון ודנה עדיני\ רבות הדרכים