אחי עידו. (לתחרות של רועי)

רועי ישב צמוד לעידו על ספת עור שבחדר היועצת, הוריו ישבו במרחק מה ממנו, גם הם ישבו צמודים אחד לשני.
עידו נקש באצבעותיו על מכנסיו בתנועות מכניות, שחזרו על עצמם כול חמש שניות ולמשך שלוש שניות.
עידו נעץ עיניו בקיר וישב בגב ישר ומתוח.
החלק היחיד שנראה בו כמתקשר, הייתה ידו, שלפתה בבהלה את ידו של רועי.
"טוב, נתחיל?" חייכה העו"סית חיוך מזויף, "נגשתם אלי בגלל ירידה משמעותית בתחום הלימודי והחברתי של רועי, חשבתי הרבה על הנושא הזה, גם התייעצתי עם המחנכת וסגל המורים בעניין, הגענו ביחד להסכמה, כי נוכחותו של עידו, היא הגורם המפריע."
"עידו?" שאלה אמא, "הוא ילד חכם, הציונים שלו בסדר גמור. נכון שיש לו כמה מוגבלויות תקשורתיות אבל…"
"נכון, נכון, וואדי".
רועי רצה לשתק אותה,
'אם היא תחזור שוב על אותה המילה?! חשב, וגם אם המילה תהיה מילה נרדפת, הוא קם ועוזב.
"אבל אתם צריכים להבין, שהקרבה הזאת מזיקה לרועי. הוא אינו נפרד מעידו, אפילו בהפסקות. ועידו? נגרר אחרי רועי לכול מקום".
"ומה רע בזה?" חקר אבא בחוסר הבנה.
"כאשר עידו ורועי ביחד, הם לא מתקשרים עם אף אחד מלבדם" ענתה העו"סית, וניסתה שוב לקלוט את מבטו של עידו, הוא המשיך להתעלם ממנה.
"…וזה ממש חבל שרועי יתבזבז, יש לו פוטנציאל להצליח בהרבה תחומים".
העו"סית השתתקה לרגע ונתנה גם לאמו ואביו לדבר.
"אז, מה את ממליצה לעשות? שאלה אמו בחשש,
"להפריד ביינהם!"
זרקה העו"סית פצצה לחלל החדר, שגם ככה היה צפוף. "אני מאמינה שגם לעידו יהיה טוב יותר בסביבה תומכת שמותאמת לצרכים המיוחדים שלו".
"להפריד?!" נדהם אביו, "יש אולי דרך אחרת?" אמו הרגישה לא נעים, "הם לא הופרדו מלידתם יותר מכמה שעות, אני חוששת שזה יביא לתוצאה ההפוכה ממה שאנחנו מצפים". הסבירה את עצמה. "אל חשש, הרגיע אותה העו"סית. "הם התגברו על זה, הם ילדים חזקים. ביום יומיים הראשונים הם יגיבו קשה, אבל אז, זה יעבור והם עוד יודו לכם על המעשה לכשיגדלו והתבגרו".
אמו נראתה מהוססת, "את יכולה להמליץ לנו על בתי ספר מתאימים?"…
בשלב הזה רועי לא הצליח לתפוס את עצמו.
ידו החלה מתקתקת שלוש שניות, הפסקה של חמש שניות ושוב…
"לא" הוא  התקומם. "אתם לא הולכים להפריד אותי". הוא צעק, עידו לא צריך בית ספר אחר! אנחנו בסדר!" כתמיד בשעה שהיה נסער רועי התקשה לעשות את ההפרדה בינהם. "הוא", "אני", אלו מילים שהוא השתמש בהם, כי כך היו אנשים רגילים לשמוע. בינו לבין עצמו היה עידו חלק ממנו. אני, הוא, אנחנו"  רועי התבלבל שוב. הוא גאון! התחנן רועי כול הציונים שלו טובים." אני אהיה בסדר. אני אעזור לעצמי. אנחנו נלמד ביחד. רועי בכה.
"רועי, אמא הניחה עליו יד.
"זה לא בושה שעידו צריך עזרה, זה בסדר, יהיה לו טוב במקום החדש".
"אל תסתכל על זה כך" אמו ניסתה לעודד אותו, "זה יכול להיות פתרון, יהיה לעידו חברים נוספים יהיה…
"לא נכון," דמעות זעם עמדו בעיניו "אתם פשוט רוצים להפריד אותנו! טעם הדמעות המלחות חדר לפיו,  "רועי תקשיב רגע, זה לא כול כך נורא. נמצא לעידו בית ספר מתאים, הוא יהיה מאושר"
"לא נכון, הוא לא מכיר שם אף אחד. הם לא יבינו אותו! אף אחד לא מבין אותו מלבדי!".
רועי משך בידו של עידו וזה נגרר אחריו במבט אטום ותקתוק בידיים של שלוש שניות, הפסקה של חמש שניות ושוב…
רועי הוביל אותם לחוף הים של תל אביב.
מרחוק היו נראים זוג הילדים בני ה11 כזוג מלאכים זהים.
אותו שער חלק שנפל על עיניים בדיוק באותה הזווית, אותם עיניים אפורות כשמיים ביום סגריר, גם בגדיהם תאמו אחד לאחד.
אך המסתכלים מרחוק לא ראו כי עינייו של האחד בוהות ופניו כפני פוקר שאינם מסגירות דבר, הם לא ראו ילד החולה באוטיזם, גם רועי לא ראה זאת, ולא משום שהיה עוור או טיפש אלה משום שעידו חלק איתו את עולמו, או שמה רועי חלק את עולמו עם עידו? הדבר לא היה ברור לשניהם.
בתחילה עידו התיישב על הבוץ ויחד איתו רועי, שקילל את העולם בשביל שניהם.
ואז התכנסו שניהם בעולמם, מותירים מאחור את הים, החוף והאנשים. הם לא הוציאו מפיהם מילה אחת במשך כול משחקם. הבעות הפנים הם שדיברו, והתקתוק… שלוש שניות, הפסקה ומרווח של חמש שניות בין תקתוק לתקתוק ושוב…
חיוכים רציניים הוחלפו ביניהם חיבוקים רכים ושכיבה ארוכה.
עידו לא ראה דבר מלבד חולות המדבר, הוא לא חש בכלום מלבד סופות החול שחדרו לעינייו ועוורו אותו.
לתנועות מצוקתו בא להצילו רועי וסוכך עליו בגופו מפני החולות.
לא תמיד היה זה אותו הנוף, אך תמיד היה לצידו רועי.
לרגע נותר עידו לבדו בקריאות נואשת הוא קרא לאחיו, עוור ולאה התרוצץ סביב עצמו מבוהל ומפוחד החל חופר בחולות מאמין שאחיו קבור תחתיו, כשלפתע הופיע אחיו מאחור. כשבידו מי תהום שחפר בידיו. ציפורניו היו שבורות ומדממות עידו נשק לידיו הכואבות כדי להשכיח את הכאב ואז שתו שניהם בדממה מתוך המימיות הקרועות  ותקתקו בידיהם במשך שלוש שניות, הפסקה של חמש שניות ושוב…
האנשים שהתבוננו מהצד התקשו להבין את המחול שלפניהם.
את תנועות המצוקה של אחד מן המלאכים הם דבקה הבינו, פניו היו מלאות מבע, אך הם לא הבינו מה תוקף אותו. והנה אופיע אחיו ונלחם בתוקף מביסו ומרחקו.
"מסכנים" לחשה אישה כאשר ראתה את זוג ההורים גוררים אחריהם את זוג ילדיהם החולים שוואדי היו בניהם.
כאשר הם שבו מהים רועי התיישב במיטתו וקבר את ראשו בין רגליו. הוא לא שכח מדוע ברחו שניהם מחדר היועצת.
עכשיו הגיע תורו להתכנס בעצמו. עכשיו הוא לבדו, חשב, אך טעה, כי ידיו של עידו עטפו אותו חרישית. שנהם היו כעת בעולמות שונים  ידיהם לפתו בכוח אחד את ידיו של השני. משום  שגופם  זכר כי הוא אחד וכי רצונו שהתאחדו מחדש כשם שהתפצלו בתקופת הריונם.
הדממה הופרה רק לקלות התקתוק גם רועי הצטרף, תקתוק של שלוש שניות, הפסקה של חמש שניות ושוב מתחדש התקתוק וחוזר חלילה…
רועי הבין מה משמעות התקתוק המשותף הוא סימן יציבות, ביטחון, אחיו היה אתו, תקתוקו עודד אותו. רועי הניח את ראשו על ברכיו של עידו ונרדם לצליל התקטתוק המנחם.
בבוקר רועי התעורר עידו לא היה לצידו אך הוא לא חשש משום שחש בקרבתו. הוא יצא מחדרו, ונתקל באמו ועידו, הם ישבו מול המחשב והתבוננו בתמונות. רועי התקרב כדי לראות והבחין בתמונות של חדרי שינה, כיתות לימוד. "עידו אתה אוהב את זה? נכון. מתוק שלי, אתה רוצה לעבור לשם?"
היא לטפה את שערותיו ונשקה לו.
ואז…
רועי. שהיה דרוך כדי לראות מה דעתו של עידו בנושא, הבחין בקטיעה ברצף התקתוק והחל להשתולל. "הוא לא רוצה!" צרח, "תפסיקו להכריח אותו! הוא לא רוצה ללכת!"
"רועי, מספיק!" אמו צעקה, "אתה לא יודע מה טוב בשבילו ומה הוא רוצה".
"אני ואבא נלך השבוע יחד עם עידו, כדי לבדוק את בית הספר החדש.
ובסוף השבוע, הוא ורק הוא, יחליט אם הוא רוצה ללכת לשם".
"ועד אז… אתה לא מעלה את הנושא הזה שוב. אני ברורה?"
רועי לא ענה הוא כתף את רצועת ילקוטו על כתפו חיקה לעידו שש שניות עד שגם הוא יחקה אותו, והם יצאו לבית הספר היסודי.
באותו שבוע רועי לא הצליח להתרכז בכלום ולא עזר שההורים שלו החלו בהכנות למעבר של עידו, השבת עברה והוריו עדיין שמרו על שתיקה,מעקבים את החלטתם. רועי התחיל להאמין שהגזרה שריחפה עליהם בטלה.
ולכן כאשר עידו סרב ללכת ללימודים והוריו אישרו את זה הוא לא חשד בדבר.
בשעה עשר רועי הצטער שהוא הלך לבית ספר ללא עידו.
הוא נעשה עצבני ולחוץ וחסרונו של אחיו הכאיב לו.
רועי החליט לחזור הביתה על דעת עצמו ולטעון כי הוא חש ברע. אך כאשר פתח את הדלת חשכו עיניו, הוא לא היה צריך להיכנס הביתה ולהיווכח במו עיינו בהיעדרותו של עידו, הוא חש בחסרונו. כעט משידע שמה שהכאיב לו היה הניתוק מאחיו. נפל רועי על הרצפה בצרחות. הוא החל דפוק את ראשו בקיר ולחפור במרצפות מנסה למצוא תחתיהן את החלק בו שאבד.
הוריו ששמעו את זעקות השבר שלו יצאו בריצה מחדרם ותפסו בו. רועי לא נרגע, הוא דרש שיחזירו את עידו, "אתם הורגים אותנו" האשים אותם בדבר שלא עשו. הוריו ניסו להסביר שלא כך העניין. 'אך הם טעו, ידע רועי. הם הורגים אותם.
רועי נעשה חולה מאוד. הוא קדח ומלמל את שם אחיו, הוא חיפשו שוב ושוב בכול הבית והקשיב שעות, אולי ישמע את קול התקתוק שפסק?
במקביל  חלה גם עידו אך המוסד בו התחנך עכשיו טען כי התגובה בין השניים ידועה ותחלוף בקרוב, אביו נסע אליו. כדי שלא יהיה לבדו אך לא לו, נזקק הילד החולה אלה לאחיו לתאומו, כדי שיעברו ביחד את אותם הסיוטים.
עברו שבועיים וזוג התואמים לא הצליח להתאושש, למרבה ההפתעה של אנשי המוסד רבי הוותק.
ההורים הלחוצים החליטו כי הם לא מוכנים לשלם את המכיר במקרא ובניהם לא יכלו לשאת את המרחק והפרוד הכפוי.
"רועי" אמו לחשה לבנה הישן בכבדות מקווה שישמע והתחזק, "אני הולכת להחזיר את עידו. רועי, אתה שומע?" דמעה ברחה מעינה, "הוא חוזר," אמרה ועזבה את החדר אוספת בדרכה את מפתחות הרכב משולחן המטבח.
כאשר עידו חזר הבית היה שקט.
בחדר המוכר, על מיטה מוכרת, שכב בנם הבכור… מת.
היה זה הרגע בו התנפצה מסכת האדישות של עידו, הוא קפה על עומדו ודמעה יחידה גלשה במורד פניו ונפלה לשטיח, נספגת בתוכו, "אין רועי" אמר, כשפניו התעוותו.