הפגישה הראשונה איתו!

אני הולכת לפרסם פה עוד סיפור ..אני לא יודעת למה בחרתי דווקא פה ועוד ההתחלה לא נמצאת פה אלא במקום האחר. ההתחלה שהיא סיפור אחר, מי שרוצה את ההתחלה של הסיפור הכולל, שיגיד לי ואני אשלח לו בפרטים לאימייל , מסן או סקייפי. מקווה שתהנו מהסיפור, תגיבו ודרגו אותו. אשמח לתגובות על התוכן בעיקר.

נערה חדשה נכנסת לתיכון. כנראה כמו כל נערה רגילה שנכנסת לתיכון, זו עם שיערה הארוך הג"ינג"י ועיני השקד שלה. כן, רגילה לחלוטין, אולי יותר מדי רגילה. רגילה עד שזה לא רגיל.
היא עמדה בין עצי הסאקורה שפרחו באביב החם.
"אז להתראות..נתראה מחר…" נפנפה לה חברתה שהיתה מעט נמוכה ממנה במקצת תוך שהיא נפנפה לה בחזרה בחיבה.
"כן….מחר.." בחיוך מתוק ופנתה ללכת. היא לא ידעה למה באותו יום היא חשה כך, אך ההרגשה פשוט באה והציפה אותה. הרגשה של בדידות.
היא זכרה איך היא נכנסה לתיכון…איכשהו, היא עשתה זאת לבדה. ניגשה למבחן הקבלה ועברה אותו. הציגו אותה בפני כולם תוך שהיא לא הכירה אף אחד ואף אחד לא הכיר אותה. הדבר היחיד שהיא ידעה על חייה זה שהיא חייבת לשמור על נורמאליות. מעט נורמאליות, כך היא לא תישבר שוב. כשאתה מאבד באותו יום מישהו כה יקר לך כמו המשפחה שלך….אמא ואבא אתה לעולם לא חוזר להיות כמו שהיית קודם. לא חשוב כמה תנסה, והיא הבינה זאת לבדה.

בכל אופן היא המשיכה לצעוד על הדרך הסלולה שמסביבה כמה בתים לבנים בגודל בינוני. כמו כל בית רגיל, היא הביטה בהם לרגע וחשבה כמה חבל שביתה לא יכול להיות בינוני ורגיל כמו של האנשים שרוב הסיכוי חיים בהם. לה יש אחוזה, לא סתם אחוזה אלה אחוזה גדולה שמכילה חמישים חדרים שכל אחד מהם הכיל מסתורין בפני עצמו. היא נאנחה
"אוף..אני מקנאת באנשים האלה. הלוואי שהייתי גרה בבית קטן וצנוע כמו שלהם." חשבה בייאוש והרימה מעט את תיקה שנח על כתפה. לאחר כמה צעדים שקטים היא שמעה צעדים כבדים של מישהו שעמד מאחוריה ועצר בכוונה. היא הסתובבה באיטיות והביטה בו בחצי עין במבט שקט וחסר פשר.
הוא היה גבוה וחסון. לבוש בחליפת עסקים שחורה. תוך שידיו בכיסים, עיניו הוסתרו ממנה בעזרת משקפיים שחורים כמו של סוכנים חשאים שהיא ראתה לאחרונה בסרטי עקשן אם שפם ותספורת קצרה.
"היי ילדה…אולי תבואי איתי, אני אביא לך מתנה." אמר כביכול בקול ידידותי. למרות שהוא נראה לה בגיל העמידה.
"לא תודה. אני לא הולכת אם זרים, ואני יודעת בשביל מה באת, אתה מחפש את אחי." אמרה מיד בקול חרישי ושוב החלה ללכת. אך הוא היה עקשן והלך אחריה, כמובן במרחק של כמה מטרים.
"לא, אני מחפש אותך. אם הייתי מחפש אותו הייתי הולך לאיפה שהוא נמצא."
"אתה לא הראשון..למה אתם עושים את זה ?…מה אתם רוצים מאיתנו?" שאלה בשקט תוך שהמשיכה ללכת.
"שום דבר מיוחד." הוא ענה אך היא ידעה שהוא מסתיר ממנה את האמת. הוא אומר זאת כדי לרצות אותה.
"אתם פשוט מאוד מסקרנים. אנחנו רק רוצים לבדוק אתכם זה הכל. אחרי שנגמור, אנחנו נשחרר אתכם כמובן."
"זה שקר!" אמרה בקול עצוב "אתם לעולם לא תשחררו אותנו. הנח לי!" אמרה תוך שהעצב בקולה התגבר. היא פתחה בריצה הכי מהירה שיכלה תוך שחצאית בית הספר שלה התנופפה ברוח. רצה ורצה בכל כוחה אך הוא היה מהיר. היא שמעה יריות שנורו לכיוונה אבל לא העיזה להביט לאחור.
"אני חייבת להתחמק ממנו. אני חייבת!.." היא זכרה שזה כל מה שעבר במוחה באותם רגעים של אימה מוחלטת, כשהכל הפך למטושטש והמציאות שוב הפכה לכתם אחד גדול ועמדה להתמוטט.
באמצע הדרך היא נפלה והרגישה את השריטה החדה של אחד הכדורים מהרובה שלו. הוא נעצר והיא ידעה שהוא מכוון עליה את האקדח.
"תעצרי ואל תזוזי! או שאני יורה!"
היא התקפלה בכאב ושתקה. שיערה הסתיר את מבטה ופניה ומילותיו הקרות גרמו לליבה לגסוס מכאב.
"למה?…למה בני אדם…כאלה…" לחששה יותר לעצמה מאשר אליו. היא וויתרה לכאב שגרם לגרלה לדפוק בכאב ושתקה. היא הרגישה שהוא מתקרב..יותר ויותר אליה ואז משהו השתנה.
הוא נעצר או שעצרו אותו. היא לא ידעה מאחר שהיתה מקופלת אם כל גופה ולא צפתה במתרחש סביבה. וגם אילו היתה רוצה בכך, היא לא היתה מסוגלת לעכל את מה שקורה. הדמעות נפלו מעצמן על פניה תוך שבוץ האדמה הקרה נמרח על חצי מפניה. היא התחרטה על דבר אחד באותו רגע "למה אני בורחת כמו פחדנית?!….למה אני לא חזקה?!!…אני רוצה להיות חזקה. אבל מאוחר מדי בשביל זה…" הדמעות גדלו ועיניה רק צרבו יותר. אבל משהו שעצר הכול…זה היה קול, היא היתה בטוחה שהוא קול נשי ונעים למדי.
"את בסדר?…את יכולה לעמוד?"
לאחר כמה שניות של שקט היא פקחה עין אחת להציץ בחצי מבט.
"אבל מי…מי.."
לאחר טשטוש קשה היא ראתה מי עמד מולה. רק את פניה אך היא נראתה לה הנערה היפהפייה ביותר בעולם והיא ייחלה להיות אי פעם יפה כמוה. היה לה שיער ארוך אדום כמו אש אם פוני מדורג שירד על עיניה הירוקות שמהם נראה דאגה גדולה. על כתפיה נפלו שתי ערמות שיער יפות מעל אוזניה משני צדדי פניה. היא לא ראתה מה היא לבשה אבל הוקסמה מיד ממראיה. היא לא שאלה אותה עוד דבר, רק הרימה אותה והשעינה את גבה על עץ בעדינות.
"יהיה בסדר…זו רק שריטה." אמרה בחיוך והרימה את רגלה שדיממה. רגלה שכבר נרדמה מהכאב.
"ת..תודה. אבל למה?…למה הצלת אותי?" שאלה בקול מטושטש מעט
"אממ…הייתי בסביבה." ענתה בלי לחשוב. מתחילה לטפל בפציעה ברגלה אם ידיה העדינות.
"דרך אגב, למה הבחור ההוא רדף אחרייך? מה הוא רצה ממך?" שאלה בטון נעים. היא לא נשמעה לה בתור שאלה של חוקר או מאבחן, אלה סתם שאלה תמימה מתוך סקרנות.
"זה היה תמיד ככה…עוד לפני התיכון…" אמרה בקול חרישי
"ואת לא יודעת מה הסיבה לכך?"
"כן אני יודעת." בקול עצוב
"אז מהי?.."
היא עצמה את עיניה ונתנה לה לעשות בה כרצונה. תוהה איזה תשובה לתת לה מאחר שהיא היתה זרה לה לחלוטין והיא לא ידעה אם לבטוח בה וגם מאיפה להתחיל בסיפור הארוך הזה ואיך לקצר אותו.
"זה…סיפור ארוך."
"אהה הבנתי." היא אמרה בקול מעט פגוע ויותר לא שאלה דבר או דיברה איתה.
איפה שהוא בליבה היא ידעה שהיא פגעה בך בכך שסירבה להאמין לה ולהיפתח אך היכולת הזו של להאמין הפכה לדהויה מאוד. היא ניסתה לרדת עמוק לתוך ליבה וכל מה שהיא יכלה לומר על עצמה שבאותם רגעים היא היתה בשוק. פשוט בשוק גדול. ולאחר כמה דקות היא איבדה את הכרתה.

לאחר שהתעוררה היא מצאה את עצמה בחדרה, שוכבת על מיטתה תוך שרגלה עטופה שתחבושת.
"זו היא…היא טיפלה בי ואפילו לא הספקתי להודות לה…" מלמלה בעצב.
"את טיפשה!!!" אמר אחיה שנשען על דלת הכניסה לחדרה כשידיו משולבות אחת בשניה.
"אהה אח שלי…אממ ראית את האישה הזו שהביאה אותי לכאן?" שאלה מיד ורצתה לקום מהמיטה אך רגלה לא נתנה לה
"על מה את מדברת?! איזו בחורה?! מצאתי אותך מול הבית שוכבת בלי הכרה כמו מפגרת מול דלת הכניסה. ועוד שאלה, למה לא הרגת את הבחור הדפוק וזהו?!..זה מה שאני תמיד עושה!" מקולו המתנשא והמרושע היא הרגישה מעט כעס אך יותר רחמים.
"אני לא רוצחת כמוך, מגעיל אחד!!!" אמרה ברצינות וזעם מעט בקולה, הסתובבה וכיסתה את עצמה עד הסוף בשמיכה.
"ומה רע בלרצוח בכלל?!..ובמילא הוא היה הורג אותך אם לא היית עושה כלום מפגרת!!!" צעק בזעם גדול עוד יותר משלה.
"שתוק רוצח סוטה!!!" צעקה וזרקה עליו מנורה שהוא תפס ביד אחת.
"שיהיה! תמותי מצדי." אמר וטרק את הדלת. שתיקה קשה באה לאחר הוויכוח הקשה שתמיד התחיל והסתיים אותו דבר. מעט אשמה ושנאה עצמית טפטף אל תוך ליבה כמו טיפות מים קטנות. אך היא המשיכה לשתוק וניסתה להירדם. להירדם בשקט המפחיד והמצמרר ששררה בבית.
אך דבר אחד העיר את האווירה הקשה וזה פניה של הבחורה ההיא שהיא בקושי דיברה איתה. אם השיער האדום הבוהק והעיניים הירוקות המתוקות…היא תהתה מאיפה היא ומה שמה. אבל הניחה שהיא לעולם לא תראה את פניה שוב אך כמה ימים אחרי…
"היי איה..את באה לפגישה של ועד התלמידים?" אמרה אחת מחמש הבנות שדיברו איתה בשעה האחרונה תוך ששיערה הג"ינג"י הורחק לאחור בקוקו גבוה של סוס. היא בהתה בהן במבט שואל
"אהה?…מזה?"
זו ששאלה פלטה אנחה מיואשת.
"את לא יודעת מזה ועד התלמידים?"
"אמממ…חחח כמובן שאני יודעת. זה….אממ….וועד התלמידים..חחח כמובן היא בטח מורכבת מתלמידים נכון?..חחחחח" צחקקה בחיוך טיפשי על פניה
"בחיי את ממש לא מודעת לכלום. אפשר כמעט לחשוב שמעולם לא למדת בשום בית ספר בעבר."
זו שנקראה איה שתקה בחצי מבט חסר פשר שוב. היא לא ידעה מה לענות לתגובה הזו מאחר שהיא ידעה שזו האמת, אז היא רק השפילה מעט את ראשה ושיחקה אם חולצת הבית ספר שלה בשקט.
"כל הכבוד אמי, פגעת ברגשותיה!" מיהרה אחת מהן להגן על איה ששתקה.
"אהה מצטערת…מצטערת איה, לא התכוונתי לפגוע בך או משהו. פשוט זה ידע די בסיסי שיש לכל אחד שלומד בבית הספר." התנצלה מיד זו שנקרה אמי ושילבה את שתי ידיה בהתנצלות.
"זה בסדר…אל תתנצלי. את צודקת..חח אני קצת טיפשה.." אמרה מיד איה והעלתה פנים מחייכות אליה. חיוך מזויף שהיא היתה טובה בלעלות אותו כשצריך, והיה בו צורך לעיתים מאוד קרובות.
לפתע כולן התרכזו בחבורה של שלושה בנים שהלכו ודיברו במיסדרון.
"אהה תראו תראו…אלה לא כמה מחברי וועד התלמידים.."
"אההההה! נכון וקורמה עומד בין שני הלוזרים! אההה הוא כזה מדהים!"
"כן, וכזה מקסים וחמוד! בדיוק כמו נסיך!"
"נסיך אמיתי של החלומות!!! אהה הלוואי שיתן לי חתימה!"
אמרו חמשת הבנות אחת אחרי השניה תוך ששלחו בו מבטים וקולן המאוהב- שפוך. הן עקבו אחר מסלולו עד שהתרחק לגמרי מכיתתם ועזב את המסדרון.
"אהה חבל שהוא הלך.."
"כן, השיער האדום שלו כזה מדליק!.."
מיד איה הרימה אליהן את מבטה במבט לא מאמין.
"א..אה?….שיער אדום?..רגע, קורמה הזה יש לו במקרה עיניים ירוקות גם?"
כולן הביטו בה במבטים בוחנים.
"כן. למה את מכירה אותו?" שאלה אחת מהן במבט מעט בוחן.
"אהההההה? רגע….אתן בטוחות שהוא….בחור?…הוא לא בחורה?" בקול מלא בשוק לחלוטין.
כולן פצחו מיד בצחוק מתגלגל.
"חחחחח איה מאיפה את מביאה את השטויות האלה? חחחחחח בחורה….חחח"
"נכון, ולא ראית לפי המדים שלו?…הוא חייב להיות בחור מאחר הוא לובש תלבושת של בנים. חחחחח איה המצחיקה..חחחחח בחורה, בדיחה טובה. חחחחחחחח"
איה בהתה בהם במבט מעוות- עדיין בשוק מהגלוי.
"אבל…זה לא ייתכן….כלומר היא..אני מתכוונת הוא….לא, היא….כלומר…אהההההה. זה לא ייתכן!!! הוא נראה בדיוק כמו בחורה כל כך יפה….וכל כך נשית." בכתה בלי להאמין ודפקה את ראשה בתוך השולחן שמולו ישבה.
הן שתקו ובהו בה במבטים תוהים כאילו היתה משוגעת וזו שנקראה אמי במבט מעוות לחלוטין
"את…הכל בסדר איתך? והוא מאוד פופאלרי אם הבנות את יודעת." בקול דפוק לחלוטין. תוך שאיה המשיכה לילל לעצמה.
"אההההה..אבל הייתי כל כך בטוחה שהוא בת.."
"איפה את חיה?… איפה שהוא במאדים??" שאלה בייאוש
"חח לא נורא איה. זה באמת מבלבל בגלל שיש לו שיער ארוך וכאלה.." אמרה זו שהגנה עליה תמיד.
"עדיין, הייתי כל כך בטוחה!!! במאה אחוזים!!" בקול מיואש עוד יותר.
ואחת מהן בצחקוק ענתה
"טוב, זה רק מוכיח שבימינו באמת קשה לומר מי בת ומי בן בגלל כל הקטע של חופש הבחירה במראה. את תתרגלי לזה. חחח"
"עדיין…אני לא מסוגלת להאמין לזה." אמרה והסתירה את פניה שהיו מובכות לחלוטין בידיה כשלפתע.
"היי בנות..מישהי דיברה עליי?" נשמע שוב קול נעים שנשמע לאיה נשי. והיא מיד הרימה את ראשה ובהתה במי שאמר אותו.
"אהההה קורמה….את….אני מתכוונת אתה….אהההה!!" צעקה במבוכה והחביאה שוב את פניה.
הוא חייך חיוך גדול וצחק
"היי…באתי לבדוק אם את בסדר..אחרי הפציעה ההיא אבל אני רואה שאת בסדר גמור."
חברותיה מיד הקיפו אותו בהתרגשות
"אהה קורמה…מה אתה עושה?"
"מה הצבע האהוב עלייך?"
"איזה סוג בחורה אתה מעדיף?"
"אההה תוכל לתת לי חתימה ???"
איה עדיין בייאושה המתגבר הרימה את רגליה על הכיסא. מחבקת אותן כשראשה טמון בתוך רגליה.
"כמו שאמרתי…איך הן יכולות להתלהב כל כך מבחור ש…כלומר בחורה כל כך יפה..אההההה זה פשוט מטורף!" חשבה לעצמה במבט מעוות.
לאחר כמה זמן של קרקורים של הבנות סביבו
"טוב..אני צריך ללכת. ביי בנות ואיה, אני שמח שאת בסדר."
"אהה .תישאר קורמה.." נשמע שהן התאכזבו תוך שאיה לא ענתה והמשיכה להחביא את פניה בתוך רגליה. קורמה לא ענה ונעלם. מיד לאחר שהלך הן התנפלו עליה בשאלות
"מזאת אומרת הפציעה שלך?…"
"כן, נפצעת?…"
מתי זה קרה?..איה??…"
"ומתי נפגשתם?…"
איה העלתה את ראשה והביטה בפניהם מלאות הציפייה. איכשהו היא הבינה מה הן שואלות באמת. זה לא היה אליה, אלא עליו.
"אני…בסדר. אממ אני נפלתי וקיבלתי מכה ברגל והוא היה שם במקרה ועזר לי…" ענתה לכולן בקול חסר רגש ותהתה "אה?..מה קרה לי?…אני מרגישה כל כך…לבד. אולי מההתחלה הייתי לבד, אבל לא רציתי להכיר בזה. אבל משום מה, יחד אם זה אני לא פוחדת מזה יותר עד כמה שזה כואב. אני רגילה לזה."
והעלתה את חיוכה המזויף אליהן
"אין בינינו כלום למעשה. הוא רק ראה שנפלתי ובגלל שהוא מתחשב הוא עזר לי לקום. אל תדאגו. חח"
הן סרקו כמה זמן במבט רציני ואז נאנחו בהקלה
"אהה איזה מזל …כלומר שאת בסדר כמובן. איזה מזל שהוא היה שם אה?…"
"כן..הוא כזה אבירי ונדיב!!..אהה אני מתה עליו!"
"סתמי, אני ראיתי אותו קודם בשנה הראשונה!! אז הוא שלי!"
"לא אני אני!!"
התחילו לריב ביניהן תוך שאיה צפתה בהם בשתיקה.
"אני תוהה…למה אנשים רבים על אנשים אחרים. למה הן לא מוכנות לוותר אחת לשניה?…הוא רק בחור." והדבר העציב אותה.

לאחר שאותו יום הסתיים. איה סידרה את דבריה באיטיות רבה. הרבה יותר איטית מאשר כל יום וחברותיה האחרות אמרו שהן חייבות ללכת והיא נתנה להן. יודעת שבליבה היא חייבת להירגע מעט.
"אוף, אני חושבת כל כך הרבה שטויות. בדיוק כמו שאחי אמר. אני טיפשה.." מלמלה בעצב לעצמה והמשיכה לאסוף את המחברות והדפים שלה.
כולם החלו לעזוב את הכיתות והיא הרגישה כאילו היא היחידה שנשארה. הולכת במסדרון לאיטה וחושבת את מחשבותיה הזורמות בלי לעצור לשניה כשאז מישהו נעמד מולה.
"היי..איה."
היא הרימה את ראשה בשקט כשפיה נפער.
"אהה…ק..קורמה. אממ..את..כלומר אתה..אני…לא הספקתי להודות לך. אני מצטערת אני מתכוונת תודה רבה על שהצלת אותי!…" השתחווה אליו. "אתה..היית מדהים. אולי בשביליך זה דבר פעוט אבל בשבילי, שמישהו יציל אותי ככה…זה משהו מאוד מיוחד וקסום. תודה רבה."
"למה את בוכה?" שאל לאחר שהעלתה את ראשה בשקט במבט רציני.
איה הבחינה רק לאחר מה שאמר בדמעות שירדו מעיניה ומיד ניגבה אותם.
"לא. אני לא בוכה..אני פשוט מאושרת…תודה קורמה. אמ אני חייבת ללכת. אם הבנות יראו אותך איתי זה יהיה רע. אני לא רוצה שהן ירגישו רע." אמרה במהירות וממשיכה לצעוד. עוברת אותו..תוך שהוא ממשיך לעמוד בלי לזוז.
"את יודעת, הבנות האלה…הן לא באמת חברות שלך. כשאת לא מסתכלת, הן לא מפסיקות לרכל עלייך. ולא שהקשבתי, אבל אני יכול לשמוע אותן. אז כדאי שתתרחקי מהן."
איה עשתה אגרוף קמה זמן ושתקה. לאחר כמה דקות שוב במבט חסר פשר.
"זה בסדר!! לא אכפת לי!..גם אם הם ידברו עליי…גם אם הן משקרות לי…אני…אבטח בהם. כי זו הבחירה שלי. אני יודעת, זה נשמע טיפשי ומטומטם. אני באמת טיפשה…אבל למרות הכל, למרות שהן לא רואות בי משהו חשוב בתור חברה, הן עדיין חשובות לי. למרות הכל..תודה קורמה. שניסית לעזור לי, אבל זה בסדר מצדי. אני רגילה לזה.."
"רגילה לזה אה?.."בקול לא מבין וכשהיא המשיכה ללכת הוא רץ מעט והשיג אותה. לוקח את ידה ורץ איתה אל הרחבה של בית הספר.
"טוב. אני מניח שכדאי שאלווה אותך היום. אנחנו לא רוצים שיקרה לך מה שקרה לך ביום ההוא אם הזקן ההוא נכון? חחחח" בצחקוק. איה שבקושי עמדה בקצב שלו
"אההה לא. קורמה…את….אני מתכוונת אתה לא חייב לעשות את זה. אני אסתדר. מה אם הבנות יראו אותך איתי? הן עלולות לחשוב דברים…אני בסדר. אני אסתדר בעצמי. אהה…בבקשה קורמה.."
קורמה נעצר בשניה ועזב לאט לאט את ידה. מניח את ידיו בכיסים בחיוך.
"היי איה, בואי ניהיה ידידים?…זה יהיה טוב לשנינו, מאחר שלשנינו חסר דברים מסוימים. זה יהיה כיף." אמר בחיוך גדול והחל ללכת בקצב איטי למענה תוך שהיא מתחילה ללכת ולהדביק אותו. מביטה בפניו המחייכות ואיכשהו גם על פניה מתפרס חיוך.
"אוקי. אבל רק ידידים. אם זה רק ידידים, זה באמת יהיה כיף."
"כן. למרות שלא הייתי מתנגד ליותר אבל.." מלמל
"אה? אמרת משהו?.." שאלה במבט מעוות.
"לא. שום דבר. אז איה, אני אוכל לישון אצלך הלילה?..את יודעת, כמו מסיבת פג"ימות כזו."
"אהההה..כן בטח…" בחוסר ביטחון
"מה קרה?..זה לא נוח לך שבחור יבוא לישון אצלך?"
"לא. אני יותר חוששת ממי שגר איתי." אמרה במבט מיואש.
"חחח כמו מי?"
"אחי…הוא מסוכן ופסיכי."
"אהה זה בסדר. אני בטוח אסתדר איתו. גם אם הוא פסיכי..חחחח"
"הוא כן. מאוד..תאמין לי, בבקשה!" התחננה בייאוש
"אני מאמין לך..חח אל תדאגי איה. אני חזק.."
"אני מקווה."
באחוזה שלה, למזלה אחיה לא היה בבית. והיא ידעה שכשזה כך, הוא לא יחזור עד הערב וגם אחרי הערב. והרגישה הרגשה של רוגע.
"אהה נראה שאין אף אחד. אהה חכה כאן קורמה, אני אלך לארגן לך כמה דברים.." אמרה בחיוך ורצה לחדרה באחוזה והוא הנהן.
"אוקי. קחי את הזמן."

לאחר כמה שעות, איה חזרה בחיוך גדול.
"זה מוכן..הוצאתי לך מזרן. אממ זה בסדר שתישן בחדר שלי בגלל..אממ זה מביך ואתה תחשוב שאני מרמה אבל..אני באמת פוחדת לישון לבד. ואחי כועס עליי אז הוא לא רוצה לישון איתי." במבט מובך ומיואש. קורמה רק חייך והנהן
"זה לגמרי בסדר מצדי..חחח"
"מצטערת.." התנצלה והובילה אותו לחדרה שהיה קטן בהשוואה לחדרים הרבים באחוזה.
הם דיברו וצחקו מעט ביחד. היא הלכה והביאה כיבוד מוכן. וופלים אם שוקו והרבה ממתקים.
"היי היי קורמה..אני יכולה לסרק את שיערך?…בבקשה? אני חושבת שהוא השיער הכי יפה שראיתי מימיי…בבקשה?" התחננה במבט מלא ציפייה.
"אממ..אוקי…" ענה תוך שבהה בה במבט מעוות לחלוטין. והיא בחיוך לקחה מסרק וישבה על גבו. מסרקת בעדינות את שיערו הארוך.
"יאייי..איזה כיף לסרק את שיערך קורמה. הוא כל כך יפה…" אמרה בחיוך מאושר.
"קל לשמח אותך אה?" אמר באנחה ונתן לה לעשות בשיערו מה שרצתה תוך שעצם את עיניו.
וכך הם נהנו עד שירד הערב והוא התיישב כשרגלו מקופלת בחצי ונשען על הקיר תוך שראשו מופנה לצד אחר לקיר. איה דיברה עוד כמה זמן ואז הפסיקה. לא יודעת מה לומר עד שהגיע לשאלה שסקרנה אותה
"אממ קורמה…אני יכולה..לשאול משהו?" בקול ביישני וזהיר. מביטה בו בחצי מבט.
""בטח..תשאלי מה שאת רוצה איה." אמר בחיוך קטן ושקט. היא לא אהבה את החיוך המסתורי הזה.
"אממ..אתה..אי פעם, כלומר היתה לך חברה?..מצטערת, אני יודעת שזה לא ענייני אבל..אני סקרנית..אני מצטערת!!" שילבה את ידיה בהתנצלות.
קורמה שתק שעה ארוכה כשאיה לא העיזה להביט בעיניו. כשהפוני מסתיר את מבטו.
"קראו לה מאי, נדמה לי. אני לא בטוח כל כך איך קראו לה כי באותה תקופה לא ממש התעניינתי באנשים כל כך…בייחוד לא בה. היא לא נראתה לי מיוחדת, אבל שהיא אהבה דברים על טבעיים נדמה לי. בכל אופן, היא אמרה שהיא אוהבת אותי אבל…באותו זמן ידעתי שיהיה לה מסוכן מדי להיות איתי. אממ כמו שאת יודעת שאחרייך רודפים כמה אנשים רעים, כך גם אחריי. אז דחיתי אותה כמובן אבל…" ועצר.
"אבל?.." האיצה בו שימשיך
"היא נחטפה בידי מישהו מאוד רע. ולמרות שחיסלתי אותו העדפתי שהיא תשכח ממני. תשכח הכל…"
איה שגם מבטה הוסתר תחת עיניה שתקה כמה זמן ושאלה עוד דבר אחד.
"והיא שכחה?"
"כן. הצלחתי לגרום לה לשכוח. אני מצטער שסיפרתי לך. זה סתם העבר הלא מעניין שלי באמת." וחייך אך איה לא חייכה חזרה. ראשה ירד בלי מבט בעיניה ולאחר כמה דקות היא פצחה בבכי מר והסתירה את עיניה בידיה.
"אתה לא הוגן קורמה!! אתה אנוכי ואכזרי!!!…למה?!…למה עשית את זה?!…למה מחקת את מי שהיא כה אוהבת?! את הרגשות המיוחדים האלה….אתה אולי לא מבין, אבל זה אבדה קשה קורמה! אפילו יותר מחייה!!…זה אכזרי…"
"אז אני מניח שאני אכזרי. אבל עדיף שהיא תישאר מחוץ לעולם הזה שאני נמצא בו."
"מזה משנה בכלל באיזה עולם אתה נמצא?! וזה לא הבחירה שלה אם להישאר בעולם שלה או לא?!! איך יכולת לקחת את ההחלטה הזו ממנה!…אתה לא הוגן קורמה…ו.."
"אנוכי?" השלים בלי להביט בה והיא עצרה לרגע מהבכי והביטה בו עם דמעות.
"אני יודע. אבל זו ההחלטה הכי טובה בזמן ההוא. לא שאני מתחרט. אני לעולם לא אתחרט עליה, אני מצטער." אמר בקול שקט והיא חזרה לבכות על ידיה.
"אתה לא מבין. לקחת את הדבר החשוב ביותר בחייה..את ההחלטה שרק היא יכלה להחליט ולא אתה או אף אחד אחר….זה לא הוגן קורמה….לא הוגן שאנשים מחליטים החלטות למען אנשים אחרים למרות שזה לא תלוי בהם ולא החלטה שלהם…..פשוט לא הוגן!" והמשיכה לבכות לתוך כפות ידיה בכי קשה וכואב.
"איה..אני…" הושיט את ידו ללטף את ראשה בתמיכה אך היא התרחקה.
"לא קורמה..בבקשה אל תיגע בי עכשיו..אני מאוד כועסת ומאוכזבת ממך…" והמשיכה לבכות בכי תמרורים כמה שעות עד שנרגעה. לאחר שנרגעה קורמה שישב בשקט בלי לומר מילה במבט רציני קם על רגליו והושיט לה ממחטה לנגב את פניה.
"אני מצטער איה. שסיפרתי לך משהו קשה כמו זה. אני תמיד מעדיף לא לשתף הרבה בעבר שלי, אבל הפעם לא רציתי לשקר לך או להתחמק. רציתי לספר לך כי לא רציתי שהיו סודות בינינו. אחרי הכל, אנחנו ידידים נכון? ידידי אמת .." אמר וסוף סוף הצליח לחייך חיוך נעים כלפיה. היא העלתה אליו מבט ממושך ורועד ומיד חיבקה אותו.
"לא רוצה קורמה…לא רוצה….אני רוצה שתחזור ותיהיה אם מי שחשובה לך, מי שאהבת…שתיהיה מאושר."
קורמה בחיוך קטן עצם את עיניו ונתן לה.
"אני יודע איה. אני יודע…תודה לך, שבכית בגללי. את באמת נערה טובה. אל תדאגי לי, אני יהיה בסדר.."
"אהההההההההה קורמה…" בכתה בתוכו כל הערב.
וכך שני אלה, לאחר הלילה הזה שישנו, היא במיטתה והוא על המזרן המשיכו לבלות ביחד למרות מה שכולם אומרים בתור ידידים.

הסוף.