סיפורם של איש רזה ואלוהים רבים

האיש הרזה יושב כך, מכופף. תיק הגב שלו משתלשל ממנו, מהודק עליו רק בקושי בעזרת שני סוגרי הפלסטיק הדקיקים. ידו האחת מחזיקה את האנטנה הדקה שניצבת לשמאלו, והשנייה את מכנסיו שמאיימים ליפול ממנו. החגורה שהחזיקה אותם נפתחה תוך הטיפוס ולו אין שום פנאי להתעסק בה עכשיו.

הוא גבוה, האיש הרזה, וגם יחף, ומזיע בכל גופו. הרוח קופחת על פניו וסותרת לו, מסיתה את שערו המבולגן והמטונף נגדו. היו לו משקפי שמש שחורים וגדולים, לאיש הרזה, אבל הם כבר הספיקו ליפול, בפעם הקודמת בה ניסה להתרומם ולהתמתח. הוא התבונן בהם. איך הם צונחים כך, לאט לאט, כאילו נישאים בידי ענן בלתי נראה, ולבסוף מתרסקים על אחד מגגות האבן של הבניינים הישנים והקטנים.

האיש הרזה מנסה עכשיו שוב. תחילה הוא עוזב את האנטנה. רק כדי לתפוס במהירות בחתיכה מחלקה העליון. הוא מצליח, אבל כל האנטנה רועדת. זה מסוכן מאוד, אבל האיש קצת שיכור, אז הוא בקושי שם לב. לאחר מכן הוא מושך את כל גופו בעזרת ידיו ומתחיל בעדינות למתוח את ברכיו. תוך שהוא ממלמל לעצמו "הנצח הוא הכל. הנצח הוא הכל" שוב ושוב. כפזמון חוזר.
לבסוף הוא עומד, זקוף ומתוח. כל גופו העצום, מתנדנד כעלה עם כל תנועה קטנטנה של האנטנה. הוא מביט למטה. מתחתיו נפרשים המיתרים, משתחווים לו. "1, 2, 3, 4," הוא סופר אותם. "..5,6,7,8" הוא מפסיק. יש יותר מדי מהם. יותר מדי מיתרים ארוכים ודקיקים. הם מפחידים אותו קצת, הוא לא אוהב אותם, חוץ מאת זה שעליו הוא טיפס, אותו הוא אוהב מאוד. אחרת אין לו שום דרך להסביר לעצמו איך אחז בו בכזה חוזק ובכזו תשוקה. בכל מקרה, מתיש לספור.

אבל הוא בכל זאת מתבונן בהם. בהם ובגשר אותו הם מחזיקים. הגשר הלבן והעצום המתהדר מעל הנוף ומתנשא לו. כיעור חלק ויוקרתי, כמו מגדל תצפית ענק על עיר האבן המתפרסת על ההרים. ומתחתיו, הרחובות, הכבישים. וביניהם, אלפי הנקודות הקטנטנות, הקרויות בני האדם.
כל כך פשוטים וקטנים. מתרוצצים כך. ולכל אחד אלוהים אחר משלו.

האיש הרזה מביט בהם כך ובאותו הזמן עוזב את מכנסיו לרגע, כדי להוציא מכיסו חטיף שוקולד שנשאר לו ולתקוע אותו בפיו במהירות. הוא יודע, הם כולם מתלבשים בבגדים דומים. חלק במעילים שחורים, חלק בכיפות סרוגות, חלק במכנסי ג'ינס וראש חשוף לגמרי. כל אלה מנסים להשתייך לאיזו קבוצה כזו או אחרת. להיות חלק ממשהו. אבל הוא יודע, הוא תמיד ידע, שזה שקר, שכל שהאמת היא שהם כולם לבד. כל אחד מהם מחזיק את עצמו, נלחם את מלחמתו, נאחז בידיו במשמעות, לגמרי לבד.

הוא תמיד ידע זאת. האיש הרזה הרגיש כך בבטנו מאז שזכר את עצמו. אבל לא הייתה לו הוכחה. הוא היה בטוח שממקום גבוה יוכל למצוא בקלות אחת. וכמו שחשב בדיוק. הוא צדק. מכאן, מהגובה, הוא יכול לראות את ההוכחה שחיפש. והיא מדהימה אותו לגמרי.
האנשים אליהם הוא מסתכל. הם נושאים על ראשם משהו. קשה להבחין זאת בברור בהתחלה. אבל לאט לאט זה מתבהר. כל אחד מהם, נושא על ראשו אלוהים. מלמעלה רואים זאת. אלפי אנשים, ולכל אחד יושב ישר על הראש אלוהים משלו. והם כל כך שונים אחד מהשני, האלוהימים. חלק דומים יותר, חלק פחות. אבל כולם שונים. קטנים או גדולים, שחורים או לבנים, רחמנים או אכזריים, כועסים או מפויסים. אוהבים או שונאים. אבל אל אלוהים, כל כך כל כך שונים.

הוא כל כך מתלהב מהתגלית החדשה שלו. הוא לא תופס בכלל איך לא ראה זאת קודם. הוא בולע את חטיף השוקולד וצוחק לעצמו. מאושר.
האיש הרזה בוהה כך למטה כמה דקות. רגליו מונחות על המשטח הלבן והעקום. לאחר כמה זמן אנשים מתחילים לשים לב אליו. הוא שם לב לכך שהאלוהים שלהם מושפע מזה, ואפילו משתנה. מתפתל, קטן וגדל. זה מצחיק. הם מצחיקים.
פתאום עולה במוחו של האיש הרזה מחשבה. "מעניין אם גם על ראשי יושב אלוהים". הוא מסתכל למעלה, שוב עוזב לרגע את מכנסיו, ונוגע בראשו. בודק כמה וכמה פעמים. ולא, הוא מבין, עליו לא מונח שום אלוהים.

כמובן! ברור! בגלל זה הוא כאן. בגלל זה הם למטה. הוא לא קשור לכלום, אין לו משקולת. לו אין אלוהים! פתאום הוא תופס את זה. הוא תופס את המעשה שלו. הוא מבין לחלוטין את תפקידו.

הוא, האיש הרזה, עומד כאן כך, מעל כולם, בעיר הקודש, אולי המאוכלסת ביותר באלוהימים בעולם כולו, ללא שום אלוהים אתו. פשוט כי זה הוא, הוא אלוהים! ולא סתם אלוהים, האלוהים של כל האלוהימים! בגלל זה הוא למעלה, ובגלל זה הם שם למטה.

הוא צוחק שוב, הפעם חזק יותר, וצורח, בפעם המיליון. "הנצח הוא הכל!!!" נדמה לו שאולי אפילו מישהו למטה שם שומע אותו. הוא עוזב את האנטנה והמכנסיים, שנופלים, ופורש את ידיו לצדדים.

המשטח הלבן חלק מאוד, ורגליו מזיעות. הרוח נושבת בחוזקה, וסותרת לו בפניו שוב.