סיפורי זוועה קצרים – יזכרו ויפחדו

התעוררתי בחדר חשוך, כל מה שאיפשר לי לראות זה פס אור שהזדחל ברווח הצר שמתחת לדלת. הייתי מסוחרר, לא ידעתי אפילו איך הגעתי לכאן או מי קשר אותי לכיסא. ישבתי שם לא יותר מכמה דקות עד ש"הוא" נכנס.
"'אתה מפלצת!"
ירקתי לעברו, מביט בו בכעס. הוא רק חייך לעברי ככשתי ידיו מאחורי הגב.
"אני מפלצת? אתה ניצלת אותם, נתת להם לעשות בשבילך את כל העבודה, ועכשיו-"
הוא שלף יד אחת מאחורי הגב וחשף אקדח.
"אתה הולך לשלם!"
חיוכו הזחוח והמחליא לא התפשט אל עיניו שהיו מלאות שנאה וזעם כמו אלו שלי. הוא היה אחוז טירוף, לא ידעתי שהוא מסוגל לזה. הוא כיוון את האקדח לראשי וצחק.
"עכשיו, אתה תיכנע או תסבול, בחירה שלך."
ידעתי שהבחירה החכמה תהיה להיכנע, אבל השנאה עיוורה אותי.
"לא."
אמרתי ברוגע, מנסה להחליף את הזעם והפחד של ההבעה שלי בשלווה. הוא החזיק את האקדח לכיוון הראש שלי כשהיד על ההדק, הוא הביט בי במבט המטורף שלו, הצחוק שלו הדהד ברחבי החדר. האצבע שלו ההדקה סביב ההדק לאט לאט, הוא ירה לי ברגל.
"תיכנע!"
הוא צרח. הכאב פילח ברגל שלי, יכולתי להרגיש את הכדור חודר בבשרי, את הדם החם זורם על הרגל שלי, את הכאב פועם. ובכל זאת, לא יכולתי להיכנע לו.
"לא."
נאנקתי בכאב. הוא חייך, שמח לראות את הכאב שלי. הוא הוציא מהכיס שלו צפרדע גוססת וסכין שהיה תחוב בנעל שלו, החזיק אותה מעליי ותקע לה סכין בבטן, נותן לכל הדם לזרום עלי כשבסוף הוא שם את הצפרדע בתוך הפה שלי. נמלאתי בחילה, קיא פרץ מפי יחד עם גופת הצפרדע, מצטרפים לשלולית הדם שאיבדתי לאחר הירייה ברגל.
"תיכנע!"
המשכתי להקיא כמה שניות נוספות.
"לא."
לחשתי. הפעם הוא הוציא קופסא שורצת כינים ושפך אותם עליי, הן התהלכו עליי ונכנסו לי לבגדים ולתוך האף. זה היה נוראי. הוא הביט בי בהתנשאות. חשבתי שהכרתי אותו, אבא שלי, אמנם חורג אבל זה לא מצדיק שום דבר. ולמה? כי עשיתי טעות?
"נכנע?"
הוא שואל, מעיף כמה כינים מהחליפה השחורה שלו.
"כן."
אמרתי בראש רכון, עדיין מקיא, מדמם ושורץ כינים.
"לא, זה לא הולך להיות כל כך קל."
הוא צקצק בלשונו. הבטתי בו בבלבול, הרי הוא רצה שאני אכנע לא? למה הוא לא נותן לי לעשות את זה וזהו? הוא שוב שלף את האקדח וירה לי ברגל.
"תגיד לא!"
הוא צרח עליי.
"לא."
אמרתי, דמעות פרצו מעיני. הוא היה אדם נוראי!
עברתי מראות מחרידים של חיות מתות שהוא הכניס את גופת לפה שלי בכח, שתי מחלות שהוא הזריק לי לתוך הגוף במינון גבוהה, הנחת הרגליים שלי בתוך מים קפואים עד שהרגליים שלי כל כך קפאו שהיה צריך לכרות אותן, עוד חרקים שזחלו עליי, וחלק מזה בחושך, כדי שאני לא אוכל לראות מה הוא עושה לי. כל פעם שנסיתי להיכנע הוא ירה לי ברגל והכריח אותי לחזור בי.
לבסוף הוא שלף מכשיר קשר.
"שתיים שומע?"
"שומע, עבור."
"תביא את הילד."
החסרתי פעימה, הוא דיבר על הבן שלי, הבן היחיד שלי. בכי וצרחות של ילד נשמעו מהצד השני.
"לא!"
צרחתי.
"אני נכנע, אני נכנע, רק אל תפגע בו!"
הוא צחק.
"תירה בילד."
שמעתי את הבן שלי בוכה. ירייה. כלום.
"אני נכנע, ניצחת! אני אניח להם לנפשם, רק תעזוב אותי בשקט!"
הוא שיחרר אותי וצעד לכיוון הדלת. לקחתי את הסכין שהיה לידי ורצתי אחריו, אך הוא היה מהיר יותר והרג אותי, נתן לגופתי להתבוסס בשלולית של קיא, דם, חרקים וחיות מתות.
"עכשיו זה סיפור שאנשים יזכרו, הם יזכרו אותי, ויפחדו."