משלי הנבוכים. הקביים

היו היה ילד אחד, שרגליו היו חלשות, ולא יכול היה ללכת לבד למרחקים. אביו של הילד אהב אותו מאוד, ולכן קנה לו קביים שייעזר בהם בעת לכתו. אמר האב האוהב לבנו: "בני היקר! אבא אוהב אותך מאוד, ולכן קנה לך את הקביים האלה, ורצוני שתלך בהם, והם יעזרו לך להגיע למרחקים".
גם הבן אהב מאוד את אביו, ולכן ציית לרצונו של האב, על אף שבהתחלה ללכת עם קביים היה מאוד לא נוח. לבסוף התרגל הילד לקביים, ואף הצליח בעזרתם ללכת לכל מקום שחפצה נפשו, והספיקו כוחותיו, אבל עד כמה רחוק באמת אפשר ללכת עם קביים?
עברו שנים, והילד נהפך לנער יפה תואר ויפה מראה. הרגליים שלו התחזקו, וכלל לא היה זקוק לקביים. היה כבר יכול לא רק ללכת לבד, אלא גם לרוץ, אם היה רוצה בכך. אבל המשיך הנער ללכת עם קביים, כי גם היה רגיל בהם, וגם בגלל שחשב, שכך מכבד הוא את אביו, ומגלה את אהבתו עליו, על ידי שעושה את רצונו.
רצה האב שבנו ילך וירוץ בכוחות עצמו, לא פעם הפציר בבנו לוותר על הקביים, אך הכל לשווא. הנער סירב בכל כוחו ומאודו לוותר עליהם. לבסוף, החליט האב, שהגיע זמן שבנו ייפרד מהקביים גם אם אינו רוצה בכך. שלח האב בריון, שיגזול את הקביים מבנו. ערב הבריון לבן באחת רחובות של העיר שהבן היה רגיל להלך, התנפל עליו, ולאחר שחטף לו את הקביים, החל לנוס בריצה מהירה. הבן החל לרדוף אחרי הבריון, וזועק לעברו בתחינה להשיב לו את הקביים שכה אהב, אך ללא הועיל. הבין הבן, שאביו הוא זה ששלח את הבריון ובא להתחנן בפני אביו להשיב לו את הקביים, אך האב סירב. היה קשה לאב לראות בסבל בנו, אך היה ברור לו, שבבוא היום יבין הבן את התועלת שבמעשה של האב.
מאז הולך הבן ללא קביים, וגם רץ, אם רוצה בכך. אך עשה לעצמו מנהג בכל שנה, ביום שבו נגזלו לו הקביים, לבוא בפני אביו ולהתחנן בפניו, שמא יתרכך ויחזיר לו את הקביים שכה אהב.