מקצב צעדים איום

את מודעת? שאוויר מסביבנו מתחיל לשנות צורה?
וכל הצפצופים מסביב מתחילים להפוך למן מנגינה?
לפעמים נדמה כי את מוקפת בתהייה.
אף פעם לא עזרתי אומץ לשאול למה.
הצעדים שלנו משתנים למקצב איום.
ונדמה שהאנשים מסביב נעלמים לאט לאט.

וזה רק שתינו עכשיו,
צועדות למקצב הצעדים שלנו. עם צפצופים שנהפכים למנגינה.
מחפשות תשובה. הרחוב נראה כי לעולם לא ייגמר,
וכמעט וכבר אין חיים סבבינו,
רק התחושות הן אלו שלא עוזבות אותנו.
האוויר לרגע משנה צורה,
הפסקתי ללכת מתוך תהייה.
תוהה אם שמת לב שצעדתי כמוך, מחפשת תשובה.

מקצב הצעדים שלך נהיה איטי בהדרגתיות בכל רגע שחולף.
המנגינה של האנשים ברחוב שנעלמו מתנגנת בעודך עוצרת.
לא טרחת לראות אם אני שם.
אבל זה ברור שאין לי אומץ ללכת.
המרירות הזאת שעוקפת אותנו נמאסה.
ואני? אני מתייאשת פה. ואת? את גם מרגישה את העצב שיצרנו?

פעם האמנתי שאני יכולה לקרוא אותך,
כמו הספרים שנהגתי לשלוף ממדף הספרייה.
אבל עכשיו, נסגרת בפניי. במקום להיפתח.
גם את לפעמים עוצרת?
בגלל כל האוויר הסמיך שרודף אותנו?
עכשיו אין יותר מקצב לסיפור שלנו. הסיפור המר שאני מספרת עליינו.
כל שנשאר עכשיו הן שתינו. והמנגינה של המעשים שלנו.
הדברים שאמרנו בלי להתכוון. אלו שמזכירים צורות עקומות בצבעים כהים.
הרחוב כבר לא רחוב, השלטים כבר לא שלטים.
הכל סבבינו מתחיל להיצבע באותם צבעים של המילים שאמרתי.
העלים שמתעופפים מתחת לגובה העצים, החנויות המוצבות בשורה, פסי המדרכה.
לרגע ארוך אנחנו נשאבות לתוך עולם חסר צבע, או אנשים בעלי דעה.
אני פה, עדיין תוהה. ואת שם, את התשובה, ובכל זאת, את מוקפת בתהייה.
ושאני מנסה לפתוח את פי לרווחה, לומר לך.