מסיכת שחמב

שוב נגמרו הלימודים. תמיד בימי חמישי נדמה שהיום לא הולך להיגמר. הגעתי הביתה, כרגיל ההורים לא בבית, כך שאצטרך לחמם את השניצלים שטוגנו אתמול. אחרי האוכל, הלכתי היישר אל חדרי הוצאתי, את מסיכת השחמב ויצאתי אל האתרים שבטאירנט.
חבשתי את מסיכת השחמב. למי שלא יודע, זה מסך מרובע עם כיסוי שקוף ששמים על הראש. אחרי ששמים אותה, אפשר להחליט איזה תמונה תשים על המסך, כך שהחובש לא חייב להראות את פרצופו. ליד המסך, אפשר לכתוב על עצמך פרטים, איזה שתרצה, למרות שאני חושב שהרוב שמים פרטים אמיתיים על עצמם.
אבל מה שהכי טוב במסכי השחמב, זה שהם מאפשרים דיבור ממרחק גדול יותר עם אנשים מבלי להסתכל להם בפנים. זה נותן תחושה של חופש. אבל לפעמים זה מפחיד, איך שזה יכול לגרום לאנשים לומר דברים שלא היו מעיזים לומר מול אנשים עם פרצוף.
כל האנשים עם המסיכות מתקשרים באזור הטאירנט, יש שם הרבה אתרים. דבר ראשון, הלכתי אל אתר פסייבוק, כל אחד שמה יכול למצוא עמדה משל עצמו ולומר שם דברים שהוא רוצה. יש כאלה שמפרסמים שם תמונות וסרטונים. אני לעת עתה לא פרסמתי כלום, רק רציתי לראות אם הוקלטה עוד תגובה של מישהו שקרא בדיחה שפירסמתי. היו שם כמה אנשים שהקליטו "חחח.. ענק". זה עשה לי הרבה טוב בלב, בייחוד שהם הדביקו מדבקה של אגודל מורם שכתוב עליו אהבתי.
בניגוד לחברי בכיתה, לי אין אופנועי פיאיוד שמאפשרים לנוע בתוך חמש דקות אל הטאירנט בהפסקות ואפילו בזמן השיעורים. כולם יודעים שהמורה מבחין בהעדרות התלמיד מהכיתה, אך משום מה לא עושה כלום.
עברתי קצת אל אתרי פסייבוק של פוליטיקאים. היו שם הרבה אנשים שקראו מולם קריאות נעצה. נראה שהמרחק שהמסך יוצר בין הפוליטיקאי המדבר לאנשים שבאים להקשיב, גורם למקשיבים לחוש בטוחים לצעוק שטויות ועלבונות על נבחרי ציבור מכל הצדדים הפוליטיאים. אני תמיד משתדל לזכור שיש בן אדם מאחורי המסך עם רגשות, ולא חשוב מה דעותיו.
הלכתי אז לאתר אחר שבו אנשים מקריאים סיפורים ושירים שהם כתבו. מדי פעם הקשבתי להם והערתי הערות על יצירותיהם. גם אני מדי פעם כותב שם חיבורים. חיבורים שבדרך כלל אני לא מקריא מחוץ לטאירנט. אבל מסיכת השחמב גורמת לי לא לחוש בושה, ככה זה כשאיש לא רואה את פני.
רק דבר אחד מציק לי. איפה אני האמיתי? אני עם מסיכת השחמב, או אני בלי הכיסויים אבל שלא מוציא מה שבתוכו?