מלחמת נצח

אני טעון מידי בשביל לחשוב.
כל יום אותו דבר, הלילות… יש לילות שרע ויש לילות שבסדר.
הכל סביר, לא יותר מידי רע ולא יותר מידי טוב… רגוע. שלו.
אולי זהו השקט שלפני הסערה? אולי זוהי סערה שתגיע או סערה אליה אני מייחל?
כאב.. אייכה? התגעגעתי למגעך המלטף, לריחך המשכר.
אהבה.. היכן את? האם רק אצלי המילה הזאת מעוררת גיחוך, במן טון בוחק שכזה?
היכן הוא הכאב, המתדפק בקירות אומללות ויגון.
שימלא את הריק, בצורה מעוותת והרסנית,
שיהפוך את קירבי, שיטלטל נשמתי הפצועה והמיואשת, שלא ראתה עוד סיפוק.
מתי תגיע היא לנחלה, לשלווה. אין לדעת.. אין לדעת.
אהבה נכספת ונשגבת, עמוקה ככל שתהיי, אמיתית וכנה, תחדרי אל עצמותיי.
אהבה נוצצת ורוצחת, תפלסי דרכך בין חלקי גופי, אל תחוסי על אף פינה חשוכה.
תסנוורי את החושך, תעוררי את המת.
תשחררי את המפלצת הכלואה בין חומות של אדישות וקיפאון.
את, אהבה, מלווה בעוזרך הנאמן והחיוני, הכאב, בואו תחוללו שמות בקירבי.
כי אין חיים איתכם, ואין למה לחיות בלעדיכם.

שהלב יתעורר, בבוא העת,
שאותות ומופתים יתחוללו, שתוהו ובוהו ישרור וישלוט ללא עוררין,
תתקומם המציאות, בסיוע זרועות הגרילה של ההיגיון.
תאבק בעזות נפש ובאומץ אל מול המפלצת הבועטת והמשתוללת.
כוחות ההיגיון, ימקמו את הגבולות אל מול המפלצת המרדנית,
רק הפעם, לשם לא יקרה שנית, הגבולות יהיו אחרים, קפדניים יותר, מדוייקים.
הכאב יצטרך למצוא את דרכו חזרה בדרך אחרת, הרי שתמיד מוצא אותה בסופו של דבר.
ואת רגעי טרום המלחמה, וסיומה, הנפש לא תשכח.
אך למרות כל הסבל והצער, תמיד תהיה צמאה לסיבוב שני, שלישי.. כי כזאת היא.
מזוכיסטית, בעלת תאווה בלתי נשלטת לאובדן ולעצב.
כך תהיה וכך תשאר, עד שתגדע בסופו של דבר, ממעגל הייסורים.