מחסומים-מוקדש לאדון תולעת ויוקי שלי~

אני עומדת במרכז המבוך. כלומר, אני חושבת שזה המרכז.
הגעתי הנה לפני זמן רב ודרך ארוכה, מלאה בפניות ופיתולים שאת רובם איני זוכרת.
כאשר אני מביטה סביב, אני מבינה, אין לאן לצאת. אני תקועה. אני מסתובבת במקום, 360 מעלות, וסביבי רק שיחי וורדים. הם יפיפיים, מדהימים, כל וורד בצבע משלו, ועם זאת אני לא מסוגלת לגעת. הם קוצניים, הם מסוכנים, הם לא כאן לטובתי.
ובאמת, הם מסיחים את דעתי. הדרכים הקטנטנות שנפתחות לרגע, אני מפספסת את כולן. אני עסוקה בוורדים המהממים.
אני מביטה למעלה כעת, ורואה שמיים כחולים עם עננים לבנים עבים ובלי שמש מעיקה. סוג השמיים האהוב עלי. הם גורמים לי לחייך, אבל כואב להחזיק את מבטי למעלה ואני מורידה אותו חזרה אל הוורדים המהפנטים.
נשמעות צעקות כעת מבעד למעטה הוורדים הסבוך, והצליל מכאיב. הוא טראגי כל כך, ומהפנט, מזמזם בראשי ומסרב לצאת. אני מנסה לשלוח יד, אך נשרטת ונדקרת מקוצי הוורדים הדוקרניים.
דמעות זולגות מעיניי, וכך גם מעיניו של אלוהים, וגשם כבד נופל. בגשם, הוורדים מאבדים מהיופי שלהם. אל מול עיניי הדומעות אני רואה כיצד הם נהפכים לבנים, אט אט. אני רואה כיצד הקוצים העדינים נושרים.
ביד עדינה ומהוססת, מפוחדת, אני מזיזה את הוורדים. הם פחות דוקרים, הם פחות מהפנטים. אני יוצאת מהסבך, הגשם מפסיק לשטוף את העולם הזה, אבל אני רק יוצאת למבוך. הזעקות המדהימות הללו עדיין נשמעות שם, במרחק, ואני רוצה לרוץ לעברן בכל כוחי, אבל…
אני נמצאת במבוך, ואני לא יודעת איפה היציאה, או הפנייה הנכונה. אני רק מנסה.
והוורדים עדיין רודפים אותי.
אני לא באמת יודעת מה אני עושה.