כנפי הפרפר

פעם היה פרפר יפהפה, כנפיו היו מרהיבות:
פסי טורקיז מתערבלים סביב נקודות סגולות-בהירות, על רקע כחול כהה במסגרת שחורה ואלגנטית.
הוא עף סביב העץ כל יום בהפגנתיות, כל זריחה וכל שקיעה, משוויץ בכנפיו.
אך הימים עברו, והפרפר ידע שבקרוב יצטרך להביא ילדים לעולם.
הפרפר גם ידע שכשיטיל ביצים, כנפיו ייאבדו את צבעיהם. לאט לאט, הם יידהו ויאפירו.
הוא פחד להיות הפרפר המכוער, ללא כנפיים מרהיבות להשוויץ בהם כל זריחה וכל שקיעה.
יום אחד הפרפר התעורר משנתו ומצא ערימת ביצי פרפרים לידו, לא היה לו כל ספק שאלו הילדים שלו.
הוא בכה, כי הוא ידע שבקרוב כנפיו יאפירו.
בפחד רב הוא יצא לסיבוב מסביב לעץ, בזריחה.
כשהוא חזר, הפרפר ראה שאחת מהביצים נפלה מהענף על האדמה, ונשברה.
הוא בכה אפילו יותר ממקודם, ולא הבין למה.
'מה זה משנה לי?' חשב הפרפר, 'יש כל כך הרבה ביצים בעולם, ולי יש רק שתי כנפיים!'
הוא הבין שהילדים שלו, הביצים, הם מה שהוא משאיר בעולם, והם יגדלו להיות פרפרים יפהפיים עם כנפיים מרהיבות.
הוא הבין שהכנפיים שלו כבר עפו את מעופם.
אך הוא עדיין פחד. פחד נוראי.
לא מלאבד את הכנפיים, לא מכך שלא יוכל לעוף יותר מסביב לעץ,
אלא מלהיות הפרפר הערירי, בעל הכנפיים הדהויות והישנות.

הגיעה השקיעה, והפרפר עף מסביב לעץ.
מעופו היה מרהיב, הטורקיז בכנפיו נצנץ לאור שמש הארגמן.
כשהגיע לצמרת, השאיר שם את כנפיו,
ולא עף שוב לעולם.