ילד במגרש המשחקים, נשאר ילד.

ילד במגרש המשחקים, נשאר ילד.
גם אחרי ששיער צמח בפניו.
גם אחרי שקמטי הבעה, ודאגה, נחרטו במצחו.

הוא לא רוצה את הזקנה, החולי לא בשבילו.
הוא נשאר פרחח, ברוחו, לפחות.

עצמותיו כואבות, השרירים דואבים.
צעד יש בכוחו לעשות, אולי גם צעד ועוד צעד.
אך אין זו ריצה, וזה כואב לו יותר.

הוא יושב על הספסל, ומהרהר בימים שבהם התרוצץ סביב המגלשה.
מהפסגה, וחיש למטה. מלמטה, לפסגה, ושוב למטה.

נראה שעבר נצח.

בעודו סוקר במבטו את הפארק שבו גדל, הוא מוצא
מתקן חדש. פסגה חדשה.

באותם רגעים, הוא בוער. תחושה מחשמלת עוברת בו.
הוא ילד מלא אנרגיה, והוא במגרש המשחקים.

אבל משהו בו השתנה. הוא עבר דברים בחייו אינספור.

איך יגיע לפסגה? בריצה הוא לא יכול.

למרות הכל, הוא מעז. פוסע בין הילדים התזזיתיים
המקיפים אותו מכל עבר.
עם כל התקדמות, פניו מתרככות.
הילדים קוראים לו, הוא נראה כמו אחד משלהם.

מהניסיון הוא למד, הוא לא יתפתה שוב לזנק.

ילד במגרש המשחקים נשאר ילד.
נחוש, רעב, לא יוותר.
הוא רק למד עם השנים, סבלנות מהי.

אז אם תראה את אותו הילד עומד בגאווה,
ומנופף בהתלהבות לשלום ממרומי המגלשה,
דע, כי בשביל הרגע הזה, הוא עמל, ובעיקר חיכה, יותר מכולם.