זאב בודד

זאב אפרפר, רך בימים, בעל פרווה מדוגמת פסים שחורים,
משך עצמו, אל תוך יער סבוך, נגרר בשארית כוחותיו.
לא ידוע מה עלה או יעלה בגורלו של הזאב, מהיכן הגיע, ולאן מועדות פניו.
חיות היער, שהבחינו בזאב הרעוע , ניסו להושיט עזרה, להקל את דרכו של האומלל,
לגלות מה פשר צליעתו, מה פשר הקושי שלו, הכאב.
הזאב שלל קבלת עזרה, מיאן להגיב, והמשיך בדרכו.
עברו ימים, עברו לילות, הזאב הדף מעליו את כל החיות הסקרניות והתוהות,
כיצד קורה שזאב כה צעיר ונמרץ, נקלע לסיטואצייה מעוררת רחמים שכזו.
הזאב התעלם מקיומן, המשיך בדרכו תוך כדי רמיסת כוונותיהן הטהורות בעליל.
העביר יום יום במעברים בין עץ לעץ, ללא מטרה, ללא משמעות.
עונות חלפו, התנאים השתנו בהתאם, אך הזאב השורד נאחז בחייו,
נחוש בדעתו להעביר עוד יום, להשלים עוד סיבוב, לחנות בעוד עץ.
הזאב הקטן, בסתרי ליבו קיווה למשהו, בערה בו ציפייה וכמיהה,
למשהו חדש, משהו משמעותי דיו בשביל לחלץ את נפשו וגופו.
משהו, שיקיץ אותו מתרדמתו הנצחית, שיפיק בו ניצוץ וחיים.
הזאב לא ידע אם הדבר קיים או אפשרי, אבל הוא גם לא ידע דרך אחרת.
וויתור לא בא בחשבון.
היו ימים שהתקווה היוותה לו מקור יכולת מרכזי, עד לידי אשליה שמימש את יעדו.
היום שעקב לימים אילו, היה נורא מקודמיו, והצניחה הייתה כמעט בלתי נסבלת.
כשניסה ליילל, לפרוק את יגונו, הושתק על ידי החיות שבאיזור.
ברגע מסויים איבד את היכולת לשחרר, והחל לאגור תחושותיו פנימה.
מכונס, פגוע, מרוחק, מלא ביגון וריק מתוכן.

זאב אפרפר, נע בימים,
ציר הזמן הביולוגי לא חודל מלנוע – אך הזמן עומד מלכת.
מחפש, משתוקק, אך עם זאת גם בוחן כל פינה, מסתתר.
לא יבטח בנפש חי, לא יבטח בכל רוח,
אך, לתקווה לעד ישאיר חריץ פתוח.