הפרפר

פעם היה ילד.
לא מיוחד, לא משונה. רגיל שכזה.
יום אחד ראה הילד פרפר. ניגש לאביו ואמר:"אבא, תראה, פרפר."
אביו הסביר לו שבנים לא מסתכלים על פרפרים, כי זה לא מתאים.
הוא ניסה להפחידו בכך שסיפר שפרפרים מתים ומהר.
אך הילד, רק הוקסם, התלהב והמשיך לעקוב אחרי כל פרפר מקרוב.

במהלך השנים לא השתנה ההרגל. על שלפתע בוקר בהיר אחד קם הילדון ממיטתו והרגיש קצת מיוחד.
פקח את עיניו וראה קצה כנף בגבו. כשהסתובב זה כאב. אך הילד, נלהב מהיופי שמגבו צמחה לה כנף פרפרית, התעלם מהכאב והמשיך להסתובב. ככל שחלף הזמןכך גדלה הכנף ובאיזשהו שלב (אפילו הוא לא יודע מתי) צמחה לה הכנף השנייה.

בתחילה, כפי שהזכרתי, התלהב הילד שכבר הפך קצת גדול.
אך אז הבין שכנפיים לילדון-בחור זה לא כל כך טוב. לא כל כך יפה. לא כך כף מתאים.

הילד-בחור ניסה להסתיר את כנפיו, להדביק אותן לגופו, לשדך אותן לחולצתו, אך דבר לא עזר. הכנפיים גדלו וגדלו וגדלו, עד שהגיעו לגודל של כמעט כל גופו.

כשהלך ברחוב הסתכלו עליו מוזר, לא ממש הבינו אם זה אדם או פרפר.
רק אביו דבר לא ראה.

בוקר אחד, יום ראשון כמדומני, החליט הבחור-ילדון לצאת מהארון.

רק דבר אחד לא הבנתי. למה פרפר זה לא מקובל? מה רע בשונה אם שונה זה אתה?
פרפר הוא יפה, מרהיב, מהמם. אז תרגיש חופשי להגיד: "אני פרפר".
זה לא כל כך מוזר.