הכלבה הבלונדינית עם העינים הירוקות שלי

הכלבה התיישבה על ברכי וצחקנו יחד, חולקות מחדש את האושר הקיצוני שחלקנו בקיץ שעבר, כשלקחתי אותה איתי לחו"ל. אני נותנת לה אוכל והיא מרשה לי, ברוב טובה, ללטף לה את הגב וללחוש לה כמה יפה ומדהימה היא.
אני מוציאה אותה לטיולים, יום יום, בעיקר לבית הספר, ומחכה לה כל פעם עד שתפסיק לחפור מסביב ועד שתעשה את הפיפי שלה. את הקקי אני לא אוספת לה.

מידי פעם אני אפילו מאשרת לה להסתובב בעצמה, כשאני לא פנויה לצאת איתה. כשהיא לבד היא אמנם משתוללת, אבל נראה שכולם סבבה עם זה, ואפילו מקבלים את זה בחיבה.
יש לה מאות אוהדים בפארק. לכל מקום שרק תלך יהיה לה עם מי להסתובב. וכולם הם כמו החברים הכי טובים שלה.
מצד שני- היא כלבה. אני לא מאשימה אותה שאין לה עדיפויות בין אנשים.

היא הכלבה הכי יפה באיזור, יש לה עיניים ירוקות נוצצות כמו שאין לאף כלבה אחרת, והפרווה שלה תמיד בוהקת, והריח שלה אף פעם לא רע. למרות שלפעמים, כשאלה רק שתינו ואין עוד אף אחד קרוב, אני יכולה לראות שהיא קצת מקרטעת תחת כרסה הגדולה ועולה ממנה זיק של צחנה. רק זיק.

הכלבה גם בורחת לי הרבה פעמים. יוצאת לבלות עם כלבים אחרים ועם הבעלים שלהם. הרבה פעמים אני מגלה שהיא לא שם דווקא כשאני הכי צריכה שהיא תהיה- כשמתחשק לי ליטוף או כרבול או סתם לדבר אליה.
אני לא מצפה שהיא תבין מה שאני אומרת לה; היא לא מסוגלת.
החיים שלה הרבה יותר קלים משלי. החוק של הנורמות החברתיות לא קובע עליה, ואין לה לוח זמנים ואין לה מחוייבויות. היא אוהבת להחשיב את הזמן שבו היא משתוללת בגינת הכלבים כמחויבות, אבל זה לא באמת.

ולפעמים אני פשוט שונאת אותה. את הכלבה עם השיער הבלונדיני והעינים הירוקות שלי. שונאת אותה.