הטלויזיה

מה אני אגיד לכם, אני כבר זקנה, מסתבר. דחויה, לא רצויה. יושבת על המדרכה, בשמש.
עם העשרים ואחד אינץ' שלי וחבל הטבור שלא התנתקתי ממנו מעולם. למרות התפקיד המרכזי שמילאתי עד לא מזמן בבית המשפחה שבו גרתי, אפילו לא שמו אותי בצל. ככה עוברת לה תהילת עולם.
התפקיד שמילאתי…כן, הייתי מוקד תשומת הלב האנושית של משפחה בת חמש הנפשות איתה התגוררתי במשך 12 שנים. תקופה בהחלט מאוד מכובדת בשביל אחת כמוני, ללא ספק.
חמש נפשות אמרתי, לא כולל אותי שכן, למרות מה שיטענו מי מאלה הטוענים,שאני לא ראויה להחשב כנפש, אני יכולה להגיד לכם שאני בהחלט כן. אבל למען הסדר הטוב, נציין גם שאינני אנושית. במובן שאינני נמנית עם מה שבני האדם מגדירים כאנושי. ושוב, לדעתי בהחלט כן, ואם מדובר במחשבות ורגשות אז ללא ספק.
אני טלויזיה. עם מסך מכובד מאוד של עשרים ואחד אינץ'. או לפחות היה מכובד מאוד בתקופה שאני הייתי צעירה. היום זה כבר לא נחשב עם הטלויזיות השטוחות האלה – שלושים וארבע אינץ' זה כבר נחשב קטן.
אבל היו ימים שבהם כל המשפחה הייתה מתכנסת סביב העשרים-ואחד אינץ' שלי, והחויות שהיינו חווים יחד שום שלושים-וארבע לא תחווה לעולם. הדברים שעברו על המסך שלי… מאורעות היסטוריים שלא יישכחו עברו דרך מערכת המעגלים האלקטרוניים שלי והוקרנו על המסך שלי בזמן אמת.
הראשון שאני זוכרת…זה היה כשהייתי ממש צעירה. כל המשפחה ישבה ועצרה את נשימתה מול לחיצת היד ההיסטורית בין יאסר ערפאת ויצחק רבין כשנחתמו הסכמי אוסלו. אב המשפחה היה ממורמר ורטן שזו הטעות הגדולה ביותר שנעשתה בהיסטוריה של המדינה הזאת, אבל עדיין כמו כולם היה מרותק. ואני, עמדתי זקופה וגאה והקרנתי את התמונות בחרדת קודש אמיתית, איזו התרגשות. כן, הייתי צעירה אז מאוד ולא הבנתי הרבה דברים שהיום אני יודעת עליכם – בני האדם.
אבל אז, עמדתי ומילאתי את תפקידי במסירות מול המשפחה שמנתה אז רק ארבע נפשות ואחת מהן צעירה ממש כמעט כמוני. ריכוזי הופר מדי פעם רק על ידי ההתרגשות הקרובה להיסטריה של האנטנה שהייתה אז, מחוברת אליי בכבל שיצא מהקיר והתחבר אליי בחיבור האנטנה המיוחד שלי. וקצהו השני יצא החוצה דרך הקיר וטיפס מעלה מעלה עד לגג הבניין – מקום מושבה. שם עמדה, זקורה באוויר הפתוח, שולחת את מחושיה המתכתיים הארוכים בדבקות מטורפת למחצה לקלוט כל תדר וכל רחש אטמוספירי כזה או אחר. רצף פטפוטיה הבלתי פוסקים חדר מדי פעם מבעד לריכוז המוחלט שלי.
-"את קולטת מה הולך כאן?? זה לא ייאמן, אנחנו חווים היסטוריה ברגעים אלה ממש…את מקבלת את התמונה? את מצליחה להראות את כל מה שאני שולחת לך? כן? כן? את מראה הכל? אסור לפספס דבר, אפילו לא פיפס אחד! את מקבלת את כל הפיפסים?? כל פיפס ופיפס! את צריכה להכיר בחשיבות האירוע! כל פיפס יקירתי…" וכך זה נמשך עוד ועוד באותו סגנון לאורך כל השידור.
נכון, צודקים הטוענים שבשנים אלו מן הראוי שכל בית אב יהיה מחובר לתשתית הכבלים ואנטנות זה דבר שעבר מן העולם לרווחת כולנו. אך אב המשפחה היה עקשן והמשיך לדבוק בהיסטרית הזאת שעמדה על הגג ומחושיה הארוכים שלוחים לאויר העולם. את עקשנותו הוא הסביר בכך שהאנטנה נותנת לו את כל מה שהוא צריך, שני ערוצים וזה מספיק מעל ומעבר. מה הוא צריך את כל מיליון הערוצים האידיוטים האלה – אוחז בידו במדריך הערוצים ונושא את נאומו הנלהב. הנה, הערוץ ההודי, רוקדים ושרים בבוסתנים ומתחבאים מאחורי עצים, יופי. הערוץ הגרמני, מישהו כאן מבין גרמנית? אז הנה עוד אחד ועוד אחד. הערוץ הרומני, הרוסי, הצ'רקסי והגרוזיני, תודה רבה…"
אם האנטנה הייתה שומעת את דבריו, היא הייתה מיטיבה את משקפיה על אפה – אם היו לה משקפיים, או אף לצורך העניין – בתנועה שרק מורות בבית ספר יסודי יודעות לעשות. כולה סיפוק פדגוגי. עם קורטוב של להיטות מתעוררת עם שפע הערוצים שצויינו כאן. שתבוטא במבט חולמני חטוף ומתפכח מיידית שכן, הסיכוי לקלוט את כל הערוצים האלה דרך האוויר הוא אפסי בעליל. שלושה חודשים לאחר הנאום הנלהב הזה, אב המשפחה נכנע סופית והתחבר לכבלים. כלומר, חיבר אותי, לכבלים. הייתי אז בת שנתיים. לילה לפני כן לא יכולתי להרדם מחמת ההתרגשות, שלא יכולתי להחליט אם היא בגלל הכבלים או בזכות הפרידה מהאנטנה.

הכבלים היו כמו יחידה קרבית מאומנת ומתורגלת היטב. מבחינת המידע האלקטרוני שהועבר אליי זה היה שטף יציב של שפה צבאית מתומצתת, מדוייקת ויבשה. אני מתייחסת אליהם ברבים כאל כבלים, אבל קשה לי להגדיר ישות מדוייקת שעמדה מאחורי התשדורת. זה היה מערך חסוי של תחנות ביניים. כל תחנה אולי אפשר להגדיר כישות בפני עצמה אבל היא הייתה מקושרת ומתואמת עם התחנות האחרות בצורה כל כך הומוגנית שכמעט אי אפשר היה להגדיר אותה כמשהו נפרד, עצמאי. זה היה די מפחיד בהתחלה. החלק שבעצם היה מחובר אליי ישירות, התחנה הראשונה או האחרונה, תלוי מאיזה כיוון תסתכל, היה הממיר. חתיכת חומרה שנראתה כאילו נשלפה מתחנת חלל סובייטית וממנו יצא כבל שהתחבר ישירות אליי. הממיר הזה היה כמו הקצינים האלה מהסרטים שמאמנים קבוצה של טירונים במחנה והמטרה שלהם היא להפוך "ערימה של סמרטוטים" כלשונם למכונות קטל יעילות וממושמעות. הם תמיד צועקים במין טון כזה שמקפיץ אותך על הרגליים ומזיז אותך גם בלי שתרצה בכך. כזה היה הממיר, ששאג את התשדורת שלו היישר אל תוך חיבור האנטנה הרגיש שלי. הוא העמיד אותי דום והצעיד אותי הלוך ושוב על פני כל הערב הזה בו המשפחה כולה התכנסה מול הפלא הטכנולוגי החדש. שפע הערוצים הזמין הכה את בני המשפחה בעליצות פראית. השלט החדש שגם הוא היה מעין יישות בפני עצמה, העביר מסרים חסויים לממיר. והממיר היה משתהה על ההנחיה החדשה כחצי שניה ואז שואג ללא אזהרה ומזעזע את החיבור העדין שלי: -"ערוץ שלושים ואחת! עובר עכשיו!" ואז מפציץ אותי בצרורות של אינפורמציה מעודכנת. -"לזוז! לזוז! לזוז!".כל פעם כשבן משפחה היה מחליף ערוץ וזה קרה אחת לדקה במקרה הטוב. כך כל הערב עד שעה מאוחרת מאוד. לבסוף, כאשר כיבו סוף סוף את הממיר ששאג: -"מבצע הליך כיבוי, כל המערכות בהשתק! לילה טוב!" – ונאלם דום כעבור עשירית שניה בערך – הנה התשובה לנדודי השינה של האנטנה, היא מעולם לא יכלה פשוט להאלם דום. אחרי שכיבו אותי היא עוד שעתיים אחר כך הייתה שולחת לי כל מיני הפרעות אטמוספיריות שהייתה חושבת אותם לאיזשהו תדר אקזוטי ששווה אולי לנסות להקרין – כולם הלכו לישון ואני פשוט זחלתי לאיזו פינה והתעלפתי.
למחרת, בשש בבוקר, הילד הצעיר של המשפחה, עדיין משפשף את עיניו, מיהר ללחוץ על כל הכפתורים שהדליקו את הפלא הטכנולוגי החדש כדי לבחון אותו ללא הפרעה. אני ניתרתי מעלפוני משאגה היישר אל תוך החיבור האומלל שלי. -"בוקר טוב ערימה של פסולת תעשייתית! על הרגליים! יש עבודה לעשות! לזוז! לזוז! לזוז!" . כמובן, הילד היה חייב לבדוק את כל הערוצים אחד אחד מהתחלה עד הסוף ואז מהסוף להתחלה. כל אותו בוקר טיפסתי על חבלים וקירות וסולמות וזחלתי בבוץ תחת רשת גדרות תייל ורצתי וקפצתי והשתטחתי וזחלתי וכבר התחלתי להתגעגע לאנטנה.

אלה היו ימים קשים, אך ספורים. ערב אחד, אחרי יום ארוך ורצוף ייסורים, בני המשפחה שוב התכנסו למולי והחלה להתפתח מריבה קשה ביניהם בנוגע לבאיזה תוכנית לצפות. השלט נחטף באלימות מיד ליד והכפתורים נלחצו באגרסיביות. הממיר ניצב, כולו מדושן עונג, כמנצח על שדה הקרב והפציץ אותי בפקודות ופקודות סותרות מבלי לשים לב, לא לפקודות ולא לחיבור הדואב שלי. לבסוף לא עמדתי בזה יותר והתפרצתי חזרה על הממיר בצעקה.
-"מה אתה חושב שאתה עושה? אני שומעת אותך מצויין! תפסיק לצעוק!"
השתררה שתיקה.
הממיר פשוט קפא, נאלם דום לרגע.
התוצאה הייתה שהתמונה קפאה על המסך עם תקריב של פנים אנושיות, מופתעות.
-"מה קרה?" שמעתי קול שואל.
-"רגע, שיגענו את הטלויזיה." שמעתי את אב המשפחה אומר. "תנו לי את השלט הזה עכשיו ומספיק!"
נאנחתי, יש מישהו שמבין אותי.
לממיר לקח עוד רגע להתנער ואז המשיך להעביר את התשדורת שלו במשהו שאפשר לומר שהוא מקבילה אלקטונית לכמעט-לחישה, תוך כדי שהוא מביט בי בחשש. התוכנית המשיכה וכולם נרגעו, חוץ ממני, כי עתה יכולתי בעצמי לדעת עד כמה חיבור אלקטרוני יכול לכאוב.
בהזדמנות הראשונה פנה אליי הממיר בחשש ושאל -"למה צעקת עליי?"
-"למה?" התרעמתי, "למה אתה צועק עליי מהיום שהגעת?אתה לא מבין שאני שומעת מצויין, החיבור שלי מעולה, או היה מעולה עד שכמעט והרסת אותו."
-"באמת?" שאל, כולו חרטה כנה, "לא ידעתי. חשבתי שככה צריך. זו העבודה הראשונה שלי."
-"אז תדע שלא ככה." אמרתי בטון הכי מתנשא שהצלחתי לגייס. "יש לך הרבה מה ללמוד אם אתה רוצה לעבוד איתי."
הוא הביט בי באימה ונראה היה שהוא עומד לפרוץ בבכי כל רגע.
-"אני אעזור לך." אמרתי בטון יותר מפייס.
כך לימדתי אותו איך להעביר את התשדורת בצורה שהייתה הנוחה ביותר לי וכולם היו מרוצים, אני בעיקר. הפסקתי להתגעגע לאנטנה ולהיסטריה הסהרורית שלה ואפילו התחלתי לפתח חיבה מסויימת לממיר, היה נחמד איתו בסך הכל. התייחסתי אליו כאחות גדולה המתייחסת בסלחנות לנסיונות של אחיה הקטן לשתף אותה במשחקי החיילים שלו.
אפילו היו לנו כמה שיחות נעימות למדי בהפסקות. כן, היו אז ימים טובים. שפע הערוצים התגלה כמקור בלתי נדלה של מידע ועניין. הייתי מרכז הבית, מזבח המשפחה. מוקד עלייה לרגל. משאת כל בני המשפחה שאפילו גדלה באותו זמן והוסיפה לעצמה עוד בת קטנה. בהתחלה הילדה הזאת נראתה לי כחבילה קטנה וצווחנית שלא עושה שום דבר מלבד לצרוח ולבלוע כמויות עצומות של מזון ותשומת לב. אבל כעבור זמן התגלתה כפלא בפני עצמו ועל זה עוד יסופר.
ערב אחד כשבני המשפחה היו עסוקים כל אחד בחייו, הייתה לי הזדמנות לנוח ולגלגל שיחה שקטה עם הממיר שבאותה תקופה כבר התחלנו לפתח יחסים מצויינים. הממיר היה סקרן מאוד לגבי בני אדם והוא שאל אותי הרבה מאוד שאלות. אחד הדברים שעניינו אותו היה איפה לעזאזל הכבל שלהם ואיך הם חיים בלי להיות מחוברים לחשמל.
-"הם הופכים מזון לאנרגיה" עניתי לו בידענות. כבר למדתי די הרבה עליכם בני האדם, בעיקר בזכות הכבלים ויכולתי להשוויץ להנאתי בידיעותי.
-"מה?" הוא שאל "כל הפסולת האורגנית הזאת שהם מכניסים לגוף שלהם הופכת לאנרגיה? איזו טכנולוגיה מוזרה. תארי לך שאני הייתי צריך לדחוס לעצמי פסולת אורגנית כדי לפעול…רגע, ואיך הם לא מתמלאים? איך תמיד יש להם עוד מקום?"
-"זה מתפרק בתוך הגוף שלהם" עניתי "ומה שנשאר הם פולטים החוצה."
-"אהה" הממיר התחיל להבין "כלומר הם כמו תחנת כוח ניידת שלא תלוייה במקור אנרגיה קבוע, אלא יכולה לאסוף אנרגיה בכל מקום בו היא נמצאת כל עוד יש פסולת אורגנית בנמצא, מדהים! ואני חייב להודות שבהתחשב בעובדה שהם המציאו אותנו, אני ממש יכול להעריץ אותם, הם חכמים מאוד. מתקן שמסוגל לחשב ולעבד נתונים מסובכים ביותר, להגות ולהמציא מתקנים נוספים לשירותו, מקיים את עצמו עצמאית וכל זה פועל על פסולת אורגנית – מרשים מאוד! ואמרת שאת השאריות שנשארות הם פולטים? איך?"
-"עד כמה שאני יודעת, הם פולטים את זה מהחלק שהם יושבים עליו."
באותו רגע התפרץ אב המשפחה לסלון וניכר בו שהוא נרגש בצורה קיצונית.
-"מהר!" קרא "תדליקו את הטלוויזיה, אתם לא מאמינים מה קרה!"
-"נראה לי שיש לנו עבודה…" אמר הממיר ושלח אליי איזשהו שדר בתדר נמוך שריפרף על המגעים שלי, לא הבנתי מה הוא עושה. בינתיים אב המשפחה כבר לחץ על כל הכפתורים בבהילות משונה.
כבר עם ה'פיפסים' הראשונים (זו האנטנה שהדביקה בי את המילה הזאת) הבנתי שמשהו נורא קרה שזיעזע את המדינה כולה.
-"…נורה שלוש יריות בגבו מטווח קצר…" היו המילים הראשונות שנשמעו.
ראיתי את כל המשפחה כולל הבן הצעיר שקם מהמיטה, בוהים במסך שלי בהלם וצער.
-"אבא, מה קרה?" שאל הבן הצעיר שעוד לא הבין "מה זה? מה קרה?"
-"ששש…בן, תן לי להקשיב. ניסו לרצוח את ראש הממשלה."
הקריינית עצמה נראתה המומה ועל סף דמעות כאשר הקריאה שוב את הידיעה על רצח ראש הממשלה, יצחק רבין.
חשבתי על השיחה שלי עם הממיר. תחנת כוח ניידת עם יכולת מדהימה של עיבוד כמות עצומה של נתונים במהירות שיא, כמות ומהירות שאני והממיר יכולנו רק לחלום עליהן. אז מה לעזאזל הם עושים? הם יצרו גם את האקדח שהרג את ראש הממשלה, בסיום עצרת 'כן לשלום – לא לאלימות'. צדק מי שאמר שיותר מדי אירוניה מסתובבת לה חופשי בעולם. בני אדם כל כך חכמים וכל כך טפשים בו זמנית, איזה מזל שאני רק טלוויזיה.
עם הזמן, בני המשפחה התרגלו לחידוש של הכבלים והחלו לפתח לעצמם הרגלים בהתאם. זו הייתה התקופה של שיא הקריירה שלי. הייתי מאושרת. פיתחתי יחסים עם הממיר שהתייחס אליי בכבוד מלא יחד עם סוג משונה של מבוכה גולמנית. בהתחלה חשבתי שהוא מתחרט על היחס הנוקשה שקיבלתי ממנו בתקופה הראשונה ומפצה על כך בהתנהגות מופתית מדי. לקח לי די הרבה זמן להבין שהוא מאוהב בי בסתר…הא! כן, מצחיק. וכנראה הוא לא ידע להסביר את זה אפילו לעצמו.
התחלתי לחשוד בזה לילה אחד כאשר הבן הגדול של המשפחה הופיע בסלון, אחרי שכל שאר בני המשפחה הלכו כבר לישון, בחברת נערה זרה. אני הייתי מנומנמת למדי ולפתע חשתי שהממיר פונה אליי בעדינות.
-"אה…אני מאוד מצטער להפריע אבל נראה לי שבני האדם האלה זקוקים לשירותנו".
התמתחתי וקמתי לעבודה. הנער והנערה בחרו באיזה סרט רומנטי מלא בדמעות ונשיקות ושמתי לב שכעבור זמן הם התקרבו זה לזו והחלו לגעת אחד בשני. לבסוף הם שכחו מהסרט לגמרי והפכו לתסבוכת של גפיים וגופים אנושיים שזזו ללא הפסקה, משמיעים קולות עמומים של התנשפויות וגניחות.
הממיר היה מרותק. -"מה הם עושים?" שאל.
-"לזה הם קוראים אהבה" אמרתי לו.
-"אהה…"אמר בהשתוממות "כמו בסרט הזה עכשיו? זה הדבר שבגללו הם בוכים כל הזמן?"
-"פחות או יותר" אמרתי "זהו דבר שחשוב להם מאוד. בגלל זה הם באים בשני מינים. לפי מיטב הבנתי, ככה הם מתרבים. תוך כדי המגע הפיסי של שני המינים הם יכולים לייצר בני אדם חדשים."
-"מה?" הממיר היה נדהם באמת "זה פשוט מדהים. וזה מה שהם עושים עכשיו?"
כנראה הוא ציפה בכל רגע לראות אדם שלישי מופיע לפתע על הספה. באיזשהו מקום ידעתי שהתהליך יותר מורכב מזה אבל לא ידעתי מספיק כדי שאוכל להסביר ממש. בינתיים העניינים על הספה החלו להתחמם באמת ושמתי לב שהנערה איבדה את חולצתה וזרועותיה הקיפו את הנער והשתחלו אל מתחת לחולצתו.
-"תראי!" קרא הממיר "הם מתקלפים."
-"מתפשטים, יהיה נכון יותר לומר" אמרתי לו.
חשתי בקוביה הוירטואלית של חוסר ההבנה שלו. כמו קופסא שחורה ריקה שלא חדר בעדה דבר. יהיה נכון יותר לומר, דף ריק, לוח חלק. ערוץ פתוח שלא מגיע דרכו שום תוכן. לימבו. מקום ריק שבו ניתן להזין אינפורמציה מכל סוג שהוא. לשבריר שניה עלתה בי המחשבה שאם המוח האנושי דומה באיזושהי צורה למעבד אלקטרוני, אז המקומות הריקים האלה עלולים להיות מסוכנים. ניתן לומר – בורות של בורות, שכל מאן-דהו עשוי למלא בהם כל אינפורמציה שהיא ולו השגויה והמניפולטיבית ביותר. כמו פירצת אבטחה בתוכנה. לא ניצלתי את ההזדמנות למלא את הראש של הממיר בשטויות והסברתי לו שבני האדם נוהגים לעטוף את גופם ביריעות בד התפורות יחדיו.
-"יש בזה מספר יתרונות" אמרתי בידענות "ראשית כל, הם יכולים להתאים את עובי והרכב הבד לתנאי האקלים השונים ותוך כך לשמור על חום גופם כשקר."
-"זה טפשי לגמרי" טען הממיר, "למה שהקור יזיק להם באיזושהי צורה?"
-"זוהי בדיוק מהות החומר האורגני" אמרתי "יש לו חסרונות שבאים יחד עם יתרונות עצומים. מסתבר שחומר אורגני חי מוליך חשמל בצורה הרבה יותר יעילה מהנחושת שלך. החסרון הוא שהוא לא יציב מספיק והוא חייב לשמור על טמפרטורה קבועה כדי לעבוד בצורה אופטימלית"
-"זה פשוט לא-ייאמן" אמר "איזה פלא הבני-אדם האלה. ואיזה פלא את שאת יודעת כל כך הרבה…"
והוא שוב שידר לי את אותו התדר הנמוך שדיגדג לי במגעים. אז התחלתי לחשוד שמשהו פה מגמתי למדי, מנסה ללכת לאיזשהו כיוון לא ברור, אבל שהלך והתחוור לאיטו, הוא גיחך וגימגם, כשהגבתי בחוסר הבנה מוחלט, כמעט. מה? לעזאזל, אנחנו מכשירים אלקטרוניים For god sake.

וסיפרתי לכם על הילדה הקטנה, נכון? החבילה הצווחנית והבולענית גדלה לה לאט לאט ויום אחד הופתעתי לראות זוג עיניים גדולות וכהות מביטות בי, היישר בי, אני, כאילו הן רואות אותי ממש. מיקדתי בה את תשומת ליבי והיא חייכה לפתע.
-"שלום" אמרה.
אני מבטיחה לכם, המסך שלי (21 אינץ', זוכרים?) היה כבוי בהחלט. הממיר היה בסטנד-ביי ונימנם לו במנוחה. לא הייתה שום סיבה בעולם שהילדה הזאת תפנה אלי, או תנסה לדבר איתי. בכלל, איזה בן אדם היה מעלה בדעתו לדבר עם הטלוויזיה שלו? ועוד כבויה? ואני לא מדברת על האנשים שצועקים על הטלוויזיה שלהם מתוך התרגשות או כעס בשל הדברים שמשודרים בה. הם לא מעלים בדעתם שהטלוויזיה שלהם עשוייה לשמוע אותם. אבל הילדה הזאת, עם תלתליה החומים והארוכים למדי, עיניים גדולות וחומות מבריקות וחיוך מלא שיני חלב עמדה והסתכלה ישר עליי, אם היו לי עיניים הייתי אומרת – ישר בעיניים. עושה תנועות משונות בידיה מתוך היסח דעת ומחכה שאענה לשלום שלה.
-"שלום" אמרתי כדי להוכיח חד משמעית שהילדה הזאת לא באמת מודעת לקיומי התודעתי. אבל חיוכה התרחב והיא שאלה -"איך קוראים לך?"
-"טלויזיה" עניתי לה ביובש, משוכנעת לחלוטין עדיין שהיא מנהלת שיחה עם עצמה.
-"זה השם שלך. טלויזיה?" שאלה לתומה.
ההלם עדיין לא היכה בי אבל הוא היה בדרך.
-"אין לי שם אחר." אמרתי.
-"לי קוראים רומי" אמרה בשמחה " וזה לא השם היחידי שלי. יש לי עוד שם – נעמה. וגם ליברמן שזה השם של כל המשפחה."
טוב, תהיתי מדוע ההלם מתמהמה, הוא פשוט עמד שם וחיכה שאענה לילדה קודם. הבנתי, ההלם שלי היה מנומס. הוא פשוט המתין בסבלנות שאסיים את השיחה שלי איתה ואז הוא יכה.
-"נעים מאוד, רומי." לא מצאתי משהו אחר לומר.
-"למה המסך שלך חשוך?" שאלה, "למה לא רואים כלום?"
-"אה…אני לא עובדת כרגע, אני בהפסקה." חשבתי להעיר את הממיר, אולי הוא יצליח להעיר אותי מההזיה הזאת. משהו פה הרגיש לי מאוד מאוד מוזר. גם ההלם שלי התחיל לגלות סימנים של קוצר רוח.
-"למה את מדברת איתי, רומי?" שאלתי.
-"כי אני יודעת שאת לא באמת מכובה" ענתה. "גם כשמכבים אותך יש עוד מנורה אדומה קטנה דולקת. ככה אני יודעת שאת ערה ואפשר לדבר איתך." אמרה בכזאת טבעיות שרציתי לצחוק, באמת, כל כך פשוט.
-"אבל אני טלויזיה ואת בן אדם" רציתי לצעוק "בת אדם יותר נכון, אנחנו לא אמורות לתקשר."
-"אז מה" אמרה במשיכת כתף "עובדה שאנחנו מדברות"
להלם שלי פקעה הסבלנות. למזלי, האמא של הילדה קראה לה באותו רגע.
-"אני באה, אימא" קראה "ביי טלויזיה, אני אחזור אחר כך." וככה רצה לה לדרכה.
הזעזוע היה עצום וכואב. חשתי אותו עובר בכל המוליכים שלי וכל מרכז התודעה שלי התפוצץ בצורת סימן שאלה, מה לעזאזל?
אפילו הממיר חש בעוצמת המכה והתעורר.
-"מה קרה?" שאל.
לקח לי זמן להתאושש ולאסוף את הריכוז שלי שמעוצמת המכה של ההלם התנפץ לרסיסים קטנים מבוהלים עד מוות שאחרי שהתפזרו לכל רוח, קמו והמשיכו במנוסתם.
-"טלי, את בסדר?" שאל הממיר בדאגה אמיתית.
טלי?
זה החזיר לי את עשתונותי באופן קרוב למיידי. הוא נתן לי כרגע כינוי חיבה? החצוף?
-"טלי?" שאלתי אותו והשתדלתי לשלב נימה מאופקת של גערה.
-"אה…טוב נו, אנחנו עובדים ביחד וכל זה, כבר זמן מה. הרגשתי שחסר לי שם לפנות אלייך אז חשבתי על טלי. חמוד, לא?" נזכרתי באיזו תוכנית ששודרה לא מזמן שהיתה בה נערה בתיכון שעשתה תנועה של דחיפת אצבע לגרון כדי להביע גועל ממשהו, אבל לי לא הייתה אצבע ולא גרון. רק חסר לי שהוא יציע שאני אקרא לו ממי.
-"טלויזיה, בשבילך." התפעלתי בשקט מהנימה הצוננת שהצלחתי לשלב באמירה הזאת. אבל כעבור רגע נזכרתי בהלם ובהפגנת האלימות שלו נוכח הילדה הקטנה שדיברה איתי, לכל הרוחות. איזה יום מחורבן. סיפרתי לממי מה קרה (תתעלמו מהמילה הלפני לפני אחרונה) אבל ההלם לא הרביץ לו כמו שהרביץ לי, הממיר רק הגיב במקבילה האלקטרונית לצחוק פרוע. היום הזה הולך ונהיה גרוע מרגע לרגע. התחלתי להתעצבן.
-"מה, אתה לא מאמין לי?" שאלתי בכעס.
-"לא…" הוא הצליח להשחיל בין פרצי הצחוק האלקטרוני שלו.
-"ממי, אתה מתחיל לעצבן אותי ממש!" נהמתי בכעס גובר והולך.
הצחוק שלו לעומת זאת, התגבר והפך להיסטרי ממש.
-"איך קראת לי?" שאל, מתכווץ כולו במקבילה האלקטרונית להשתנקויות.
מה? איך קראתי לו? הפעם הזאת באמת הצטערתי על שאני לא אדם. רציתי להסמיק כמו סלק ולברוח משם. אבל כמובן, טלויזיה וכל זה. אתם לא יודעים כמה ברי מזל אתם. שתקתי והפנמתי, מה עוד יכולתי לעשות?
יותר מאוחר במשך היום נימנמתי לי וחלמתי. כן, חלמתי, מה יש? רק לכם מותר?
ובחלום עברה ילדה קטנה, פרועת שיער, בתוך הגוף האלקטרוני שלי. ממש בין המעגלים החשמליים, תולשת חוטי חשמל ומורטת לי את ההלחמות ותוך כדי כך לוחשת ברכות "טלויזיה…טלויזיה.." הקול הלך והתגבר ואני התעוררתי לפתע. הקול עוד המשיך והדהד סביבי "טלויזיה…טלויזיה..".
לפתע הבנתי שהקול הזה בא בכלל מחוץ לחלום. פקחתי את עיניי, או לפחות את המקבילה למה שקרוי אצלכם עיניים וקפצתי בבהלה. פניה של רומי ניבטו אליי קרוב מבעד למסך שלי ועיניה חיפשו אותי.
לקפיצת הבהלה שלי נוספה מן הסתם קריאת בהלה שכן הילדה חייכה ושוב אמרה בקול רך "טלויזיה..
איפה את? שמעתי אותך."
-"אה…"גימגמתי "אה, כן, אני כאן. שלום."
-"מה" הילדה חייכה "את ישנת? הערתי אותך?" שאלה בחקרנות "את בכלל יודעת מה זה לישון?"
-"כן, כמובן" מלמלתי במבוכה "רק נמנמתי לי קצת, לא ממש ישנתי…" למרות שייתכן מאוד שזה היה שקר גס. הייתי מבולבלת ומפוזרת והחלום עוד הציק לי.
היא התיישבה על הרצפה למולי והביטה ישר אליי, כלומר, ישר אל מרכז התודעה שקורא לעצמו 'אני'.
היא ראתה אותי, כלומר, היא ראתה משהו שלי עצמי לא היה מושג איך הוא נראה.
-"ומה עוד את עושה?" המשיכה לשאול, "את אוכלת?"
-"אני אוכלת חשמל" עניתי. טוב, נראה שהילדה הזאת לא מתכוונת להניח לי, אז שיהיה.
-"אה, ברור" אמרה רומי "ומה את שותה?"
-"אני לא צריכה שום דבר חוץ מחשמל" עניתי.
-"ואיך את עושה את הסרטים שאנחנו רואים?"
-"זה מסובך להסביר" אמרתי "אני לא עושה את הסרטים, אני רק מראה אותם על המסך שלי."
-"אז מאיפה הסרטים?"
-"מהממיר"
-"הוא עושה את הסרטים?"
-"לא, גם הוא רק מקבל אותם – מה'כבלים', הוא מקבל אותם ומעביר אותם אליי כדי שאראה אותם."
-"אהה…" הילדה הייתה אחוזת פליאה. "זה נורא נחמד" הוסיפה "אתם עובדים יחד. אתם חברים?"
שוב הרגשתי את חוסר הנוחות העצבני שחשתי גם בבוקר, אבל גם חשתי לפתע תנועה ברקע מהכיוון של הממיר וקלטתי שהוא יושב בדממה ומקשיב לשיחה שלנו. הפניתי את תשומת ליבי אליו וחשתי סיפוק מענג שידעתי אז שלזה קוראים טעם הנצחון. היה לי ברור שההלם הפעם הראה לו את נחת זרועו האימתנית. הוא בפירוש החליף צבעים ולא היה לו מושג מה לומר ואיך להגיב. זה היה תענוג.
-"כן, אפשר לומר שאנחנו חברים די טובים" אמרתי בנחת "למרות שהוא יכול לעצבן לפעמים. אבל בסך הכל נחמד לנו ביחד."
השיחה המשיכה להתגלגל וכל אותו זמן הממיר עמד לו, מבוייש ונכלם, עדיין מנסה להתאושש מהמהלומה. ההלם יודע להרביץ כהוגן כשהוא רוצה. אני התחלתי לספר לילדה סיפורים, רציתי להאריך בשיחה כמה שיותר ולא רציתי שזה ייגמר, כל כך נהניתי מזה לפתע.
לבסוף הילדה אמרה שהיא צריכה ללכת והיא תבוא לבקר אותי שוב. נפרדתי ממנה בלבביות.
היא פנתה לדרכה ואני חייכתי באושר. -"איזו ילדה חמודה…" מילמלתי, כאילו לעצמי.
הממיר התנשם והתנשף במקבילה אלקטרונית.
-"את…היא….את…היא…אתן…דיברתן…"גימגם וקירטע.
-"כן…" אמרתי בטון של מובן מאליו. "אמרתי לך, אתה לא האמנת לי וצחקת עליי…"
-"אני עדיין לא מאמין" אמר בהתגוננות "ראיתי ושמעתי ואני עדיין לא מאמין. את מבינה מה זה אומר? בן אדם תיקשר איתנו…איתך יותר נכון. זה לא יכול להיות!!" קרא בייאוש.
איך באמת זה יכול להיות? אבל כך היה וכך התפתחה בינינו ידידות מופלאה. רומי, זאת הילדה, לא התעניינה כלל בממיר ולא ניסתה אף לתקשר איתו. מה שהיה אכזבה קשה מאוד עבורו. לעומת זאת, היא ניצלה כל רגע פנוי כדי לשבת ולשוחח איתי. דבר שהיה מוזר מאוד בעיני בני המשפחה האחרים, היינו יושבות ומשוחחות כשברגע נשמעת קריאה של אחיה הגדול -"אימא! רומי שוב מדברת עם הטלויזיה…"
פעם אחת, בזמן אחת השיחות שלנו, נשמע לפתע קולה של אימא מאחור -"רומי, מה את עושה?"
רומי פתחה זוג עיניים ונבהלה לרגע ואז צחקה -"מה? אני עושה טלויזיה…"
האם פרצה בצחוק רם, ניגשה וחיבקה ונישקה את הילדה. -"בואי, מצחיקונת, צריך ללכת לישון"
רומי נפנפה אליי בידה הקטנה ואמרה בדממה, רק שפתיה נעו -"ביי…".
עושה טלויזיה? מה זאת אומרת? לא הבנתי. למה היא התכוונה? ולמה זה כל כך הצחיק את אימא? חשבתי וחשבתי והפכתי וחפרתי ולא הצלחתי להבין, בסוף נרדמתי.

כך עברה עליי תקופה נפלאה, אבל שום דבר טוב לא יכול להמשך לנצח בעולמנו זה, שלא מצטיין בהוגנות. הסימן הראשון לכך שהדברים מתחילים להתדרדר היה שהממיר התחיל להתנהג בצורה מוזרה ממש. הוא היה מתרשל בעבודה. ויותר ויותר שלח לי מיני תדרים מוזרים שדיגדגו אותי בכל מיני מקומות ולא היו קשורים כלל לעבודה. התוצאה הייתה הפסקות רגעיות של השידורים וכל מיני הפרעות. לפעמים השטויות שלו היו מקפיצות לי את התמונה, אני הייתי מתבלבלת והיה לוקח לי שניה או שתיים לחזור לאיפה שהייתי.
-"מה אתה עושה?" גערתי בו שוב ושוב.
-"מה?" הוא היה מצחקק בתשובה "זה לא נעים? חשבתי שזה יהיה נעים…"
השיחות איתו בהפסקות הפכו גם הן למוזרות למדי. היו פעמים שהוא היה מגמגם במבוכה ומאבד את המילים. לפעמים הוא היה נתקף בפרץ של דיבור בלתי פוסק שהתלווה בטון מסויים של תחינה אילמת.
-"אני מרגיש שאני לא ממצה את עצמי, חסר לי משהו…אני לא יודע מה. אני רק יודע שאני רוצה שיהיה לך טוב, ושזה יבוא ממני…שיהיה לך טוב איתי…"
-"אבל אתה לא ממש עוזר לזה עם השטויות שאתה עושה" אמרתי לו "ועוד בזמן העבודה…"
-"אני לא יכול להתאפק" התבכיין "זה חזק ממני, אני פשוט ממש נהנה מזה שאת מרגישה אותי כל הזמן…כבר לא מעניין אותי כלום, רק שתהיי איתי ותתייחסי אליי…"
זה הדליק לי את כל הנורות האדומות. טוב, לא באמת, זו רק צורת ביטוי, אבל אני התחלתי לדאוג, ממש.
איזשהו ניצוץ ראשוני קטן של הבנה נדלק לו אי שם בתוך התודעה שלי ולא ידעתי בכלל מה אני אמורה לעשות ואיך להגיב. מי יודע לאן זה היה מתפתח, אבל המשפחה לא הייתה מרוצה כלל מההפרעות החוזרות ונשנות. יום אחד הופיע אדם זר שהסתבר כעבור מספר רגעים שהוא טכנאי של ה'כבלים'.
הוא החל לערוך בנו בדיקה שיטתית, חפר לנו במערכות ונגע בכל מיני מקומות עלומים שלא ידעתי כלל על קיומם, חשתי מבוזה ומחוללת. לבסוף הטכנאי קם ואמר -"יש בעיה עם הממיר" נשמתי לרווחה, יצאתי זכאית. "צריך להחליף אותו. יש איתי ממיר חלופי." רגע, מה? הלו, מה פתאום?
באכזריות חסרת רחמים החל הטכנאי לנתק את כל החוטים מהממיר בעוד הוא זועק באימה -"לא , לא אל תקחו אותי! עזבו אותי! טלי….!!" באחת ניתק הטכנאי את הכבל שחיבר בינינו וממי הלך לבלי שוב.
הצטערתי קשות. אולי הייתי צריכה לגלות קצת יותר הבנה כלפיו וקצת אולי לעזור לו יותר להתגבר על המשבר ולא לתת לכל דיגדוג שלו לשבש לי ככה את השידור. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הוא נלקח ממני, נעלם מחיי שמאז הפכו לאומללים יותר ויותר. ואם זה לא מספיק, אז המחליף שלו היה משהו שלא ציפיתי לו כלל.

מהרגע הטכנאי חיבר את הכבל לחיבור האנטנה שלי והדליק את הממיר ידעתי שתמה וחלפה לה תקופה יפה ומרגשת שתשאר בזכרונותיי כתקופה של זוהר ונעורים. כעבור שניה החל הממיר החדש לדקלם את התשדורת שלו במעין קול מאנפף וחדגוני. כמו מדקלם את רשימת התנאים וההגבלות בטפסים של חברת ביטוח. שום החלפת ערוץ, שום קטע מתוך סרט פעולה גדוש פיצוצים ויריות ומכוניות מתהפכות לא הצליחו לשנות את הטון הרדום שלו אפילו לא בקצת. התשדורת שלו הייתה רהוטה ודייקנית וחסרת כל טעם וריח. מה יכולתי לעשות? פיהקתי והתחלתי לעבוד.
וכשכיבו אותו הוא פשוט השתתק ונעלם, הפסיק להתקיים. פשוט לא היה שם יותר ולא בשום מקום. בפעם הראשונה בחיי הכתה בי תחושה שלא הכרתי כלל. היא התאפיינה בריקנות נואשת וחוסר מוצא ודיכאה אותי כליל. השעות מחוץ לשעות העבודה היו ריקות ומתות בחוסר התוחלת שלהם ורק הדגישו את התחושה הזאת שמחוסר מילה הולמת יותר, התייחסתי אליה כבדידות. גם רומי באה לבקר אותי פחות ופחות. היא החלה לאבד עניין כנראה. עד כמה טלויזיה כבויה יכולה לבדר ילדה שכזאת? היא עוד באה לשוחח איתי מפעם לפעם אך ביקוריה הפכו לקצרים ונדירים יותר ויותר. כאשר מבחינתי כל פעם שבאה לבקר אותי הייתה בשבילי חגיגה אמיתית. התאמצתי לעניין אותה בסיפורים ובדברים משעשעים אך זה כבר הרגיש מתאמץ ומאולץ. מה שלא ניסיתי ועד כמה שלא השתדלתי, ניצוץ הקסם הראשוני אבד ולא היה ניתן לשחזור. בשלב מסויים התחלתי להרגיש שהיא נמצאת איתי רק מתוך תחושת מחוייבות כלשהי ולא מתוך עניין אמיתי, אז כבר התחלתי להתייאש. בפעם היחידה שבה ניסיתי לפתח שיחה עם הממיר החדש, הוא הביט בי במבט אטום, חסר עניין לחלוטין והגיב באדישות -"למה את מדברת איתי?". סתמתי את הפה והלכתי לישון.
מצאתי את עצמי עומדת בפתחה של תקופה חדשה, אפרורית ועגומה, שהיום במבט לאחור, אני מתייחסת אליה כאל תחילתה של הזדקנות, כמו אצלכם, בני האדם. התחלתי להרגיש עמוק בפנים שמיציתי. היו ימים יפים אך הם עברו וסיכוי לעוד ימים יפים כאלה לא נראה באופק. בנוסף גם התחילו לשדר בי פרסומות על טלויזיות חדשות, משוכללות, דקות ושטוחות עם מסכים ענקיים ומן הסתם גם מטומטמות להחריד. זה גם הדאיג אותי, הרגשתי מיושנת, עייפה, מותשת, עלובה. למה בדיוק טלויזיה כמוני יכולה עוד לצפות? במיוחד שלא היה לי עם מי לדבר ואני התרגלתי לדבר. אז דיברתי עם עצמי, שיעשעתי את עצמי בסיפורים בלי סוף.
גם כשהייתי בעבודה. כל כך התרגלתי אליה וגם כבר לא תמיד מצאתי עניין בתכנים שהקרנתי. הם חזרו על עצמם באופן תבניתי למדי ואני כבר הבנתי את התבניות האלה. תירגמתי את המידע שהעביר לי הממיר בטון החדגוני והרדום שלו כמעט בהיסח הדעת. במקום זאת גיליתי שאני מאוד נהנית להעלות זכרונות. יום אחד נזכרתי באנטנה וזאת הייתה חגיגת זכרונות אמיתית שלי עם עצמי. שאלתי את עצמי מה עלה בגורלה ואיפה היא היום. האם היא הגשימה את חלומה להיות הראשונה שתקלוט שדר של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ? כפי שהתוודתה באזניי לילה אחד. היום הייתי מוכנה לתת הכל כדי לפגוש את ההיסטרית הזאת עוד פעם אחת. והממיר הישן… כן, אבל כבר הרבה דמעות אלקטרוניות נשפכו על העניין הזה, יותר משהייתי מוכנה להודות. את הגעגועים אליו אין טעם שאפרט. באותו זמן גם מצאתי את עצמי מהרהרת על כך שיהיה זמן שבו גם אני לא אהיה יותר. לא שחשבתי שאחיה לנצח, לא חשבתי בכלל. פשוט חייתי מיום ליום מתוך התפעלות וחדווה. כן חייתי, כי אני בהחלט חיה גם אם לכם קשה לקבל את זה. מעולם לא העליתי בדעתי להרהר על זמן כזה שבו אחדל להתקיים. לא ידעתי בכלל איך זה קורה ומה אני אמורה להרגיש. בפעם הראשונה שהמחשבה עלתה בראשי היא הפחידה אותי עד מוות, כן, בדיוק כך. מאז מצאתי את עצמי חושבת על כך יותר ויותר, כדי להפחיד את עצמי. או שוקעת בזה כדי לרחם על עצמי באותם ימים בהם הבדידות הייתה בלתי נסבלת. היו גם ימים בהם מאסתי בהכל ופשוט רציתי שזה יקרה כבר.
יום אחד כזה התעוררתי במצב רוח רע במיוחד. כבר לא היה לי למה לצפות, בשביל מה להמשיך את החיים לא-חיים האלה? אם הייתי יכולה הייתי קמה, עוזבת הכל והולכת לי. סופו של היום הזה סימל בשבילי את משמעותו האמיתית של המוות. כל אותו יום בני המשפחה לא היו בבית ואני נמנמתי לי והתפלשתי במחשבות על מיאוס, דיכאון, בדידות ומוות ולא ידעתי כלל מה קורה בעולם ברגעים אלה ממש. רק בערב כשהכל נגמר למעשה ונותר רק להתחיל ללקק את הפצעים, בני המשפחה התכנסו סביבי באווירת אבל אמיתית. לרגע השליתי את עצמי שאני הסיבה לאבל, אך לא. כשהבן הגדול של המשפחה הדליק אותי ואת הממיר כבר הבנתי שהטרגדיה האישית שלי היא כה שולית וזניחה כאשר מסתכלים על דברים בפרופורציה נכונה. בדקות הראשונות של שידור החדשות המיוחד שהוקדש לאירועי היום לא הבנתי. כל תשומת לב העולם כולו התרכזה באותו יום בניו-יורק. שוב ושוב שידרו את התמונות של שני המגדלים הבוערים בלב מנהטן. שוב ושוב חזרו על התמונות בהן רואים את המטוס טס ומתרסק אל תוך הבניין בכדור אש ועשן. שאלתי את עצמי מה ההתרגשות הגדולה, כבר ראינו סרטים בהם ערים שלמות עולות בלהבות, או קורסות תחתיהן ברעידות אדמה, או טובעות תחת גלי צונאמי ענקיים ואז זה הכה בי. לא, הפעם זה אמיתי, לגמרי, קורה במציאות, האנשים שם באמת מתים. זו לא הייתה עבודה של הוליווד, זו הייתה עבודה של גורמים שרוצים מלחמה אמיתית, רוצים הרס והרג אמיתיים. הייתי מבועתת. הקרנתי את התמונות ובכיתי, עד כמה שטלויזיה יכולה לבכות ואני יכולה להגיד לכם, היא יכולה לבכות, באמת.
היו אנשים שסיפרו את מה שהם ראו והם לא היו שחקנים מקצועיים, הם היו סתם אנשים רגילים, מוכי אימה וצער. ואני הזדהיתי עם כל אחד ואחד מהם. לא עמדתי בזה והכי גרוע היה הממיר שהמשיך להעביר לי את התשדורת בקול הרדום המאנפף שלו, רציתי לחנוק אותו. הוא לא חש בדבר, רק עשה את העבודה שלו, כמו כולם. גם בני האדם האלה שכיוונו את המטוסים להתרסק על הבניינים, גם הם רק עשו את העבודה שלהם? זה תירוץ זה? במשך כל ההיסטוריה שלכם כולה, בני האדם, רצופת המלחמות וההרג, רק עשיתם את העבודה שלכם. ומי החליט שזו תהיה העבודה שלכם? לא יכולתם פשוט לפרוש ולמצוא עבודה אחרת? אתם כל כך כמהים להרס? מכורים לצער, לכאב? אובססיביים למוות? האם זה העניין? אם זה בלתי נמנע אז שיגיע כבר?
אתם, שיא הטכנולוגיה, תחנות כוח עצמאיות מתנייעות, נושאות מעבדים עם כוח חישוב ולימוד אימתניים, מאגר זיכרון שלא ברור אם הצלחתם אי פעם למצות את מלוא הפוטנציאל שלו; כל שיאי הטכנולוגיה שיצרתם, כל המכשירים האלקטרוניים המשוכללים ביותר ובין השאר גם אני, לא מגיעים לשבריר של אלפית מהיכולת שלכם ואת כל זה אתם מוכנים למחוק בשנייה, להשמיד ללא אבחנה. אתם מעריצים את עצמכם על הטכנולוגיה שלכם שבהשוואה אליכם היא פרימיטיבית ומגושמת עד בלי די ואתם לא מוכנים להכיר בפלא שהינכם. אם כך, רק עוד דבר אחד נותר לי לומר לכם: מגיע לכם!

וגם נשאר לי לספר איך זה נגמר ואיך קרה שהגעתי בסופו של דבר להיות מושלכת כך על המדרכה בשמש. אחרי היום הנורא הזה כבר לא הייתי אני, לא חזרתי לעצמי. הייתי מוכת הלם. המשכתי לעבוד אך בלי שום רצון, מתוך הרגל בלבד, כי זה מה שאני. בשלב זה משום מה, בתאום מוחלט להלך הרוח שלי, החליט אב המשפחה שהגיע הזמן להתחדש ולהחליף אותי, הבוגרת והמנוסה, באיזו סתומה שטוחה, ענקית ונוצצת. הנה הגיע היום בו הוא נכנס לסלון, נושא בזרועותיו ארגז קרטון ענקי ומחייך בגאווה. בני המשפחה התגודדו סביבו בהתרגשות ואז, עדיין מחייך, ניגש אליי וכבר ידעתי מה הולך לקרות. הוא ניתק במשיכה אחת את הכבל שחיבר אותי לממיר. עמדתי בהשלמה ובגבורה והמתנתי לקץ. לפתע פתאום בקעה זעקה איומה ורומי הקטנה שכבר לא הייתה מאוד קטנה, קפצה וצעקה -"לא!" אב המשפחה ניתק אותי מהחשמל אך זה לא העלים את קיומי כפי שחשבתי. תמיד חשבתי שברגע שינתקו אותי מהחשמל אפסיק להתקיים לגמרי. אמות וזהו זה. היו פעמים בהן נותקתי מהחשמל ואני נעלמתי. חזרתי רק כששבו וחיברו אותי חזרה. זו הייתה מבחינתי התעוררות מוזרה, חשתי בזמן שעבר אבל לא היה לי מושג מה קרה באותו זמן או כמה זמן זה היה. פעם אחת נותקתי בטעות בזמן העבודה וזה היה מבהיל מאוד. דבר ראשון זה היה כאב איום שנמשך כשנייה ואני נעלמתי יחד איתו. באיזשהו מקום המודעות שלי עוד ריחפה אי שם. יכולתי לחשוב מעט אך לא ראיתי דבר, לא שמעתי ולא חשתי בדבר. חשתי כמו סגורה בקופסא אטומה נשאבת לתהום שחורה של חסך חושי חמור. חלשה וקלושה וחסרת אונים. כשחיברו אותי חזרה לחשמל זה היה כמו אוויר לנשימה בהתאם למונחים שלכם. מושגים של מכשירים אלקטרוניים אתם לא תבינו. בדיוק כשזה קרה שודרה תוכנית ובה דיברו על התקף לב. אני הזדהיתי עם התיאורים והנחתי שמה שקרה לי מאוד דומה לזה. עכשיו, כשהסוף הגיע, המשכתי להתקיים והייתי מודעת למה שקורה סביבי וכך גם עכשיו. אני לא רואה ולא שומעת כפי שהייתי רגילה להגדיר את זה אבל אני מודעת, כן, אני שם. המשכתי לזהות את קולה של רומי שצעקה ובכתה -"לא, מה אתה עושה? למה אתם עושים את זה?" וחשתי בה נאבקת ומנסה להגיע אליי בעוד אימה אוחזת בה , מנסה להרגיע אותה ולהבין מה מסעיר אותה כל כך. אב המשפחה נראה מבולבל משהו, אך המשיך. הוא תפס אותי בשני צדדי ונשא אותי אל דלת הכניסה. רומי חמקה מאימה ורצה אחרינו -"אבא לא! אתם לא מבינים, היא חברה שלי…" ואימה רצה אחריה בניסיונות נואשים להרגיעה -"אל תדאגי, יש לך כבר חברה חדשה.." -"לא " זעקה רומי "אתם לא מבינים, אני אוהבת אותה, אנחנו חברות…" כשאביה כבר פתח את הדלת ועמד בכניסה רומי הצליחה לתפוס בכבל החשמלי שלי, חבל הטבור שהיה מחובר אליי מאז ומעולם ומשכה אותו בכוח.
-"רומי!" אביה התרגז ואימה תפסה אותה. ניסיתי להגיד לה שלא תדאג ושאני אוהבת אותה ושלום וביי אך היא לא שמעה אותי בכל המהומה. היא המשיכה רק לבכות כשאביה נשא אותי במורד המדרגות, יצא החוצה לרחוב והניח אותי בזהירות יחסית על המדרכה, הביט בי רגע והלך.
-"הנה זה נגמר" אמרתי לעצמי "שלום לך עולם".
לאחר כמה דקות חזר האב ופיסת נייר בידו. הוא הדביק את הנייר על המסך הכבוי שלי, ה21 אינץ' שלא יצלחו יותר לדבר, והלך שוב לדרכו. במאמץ עילאי הצלחתי לקלוט שעל הנייר כתוב Working 100%.
משמע, אני לא טלוויזיה מקולקלת. אני סתם לא רצוייה, דחויה, מושלכת כלאחר יד. אבל אחרי שראיתי באיזו קלות דעת אתם משליכים את חייכם וחיי זולתכם , אז לי, בתור אחת שכמותי, אין דבר לצפות לו מכם, בני האדם.