הזקן והאושר

מעשה בזקן אחד, שגר בכפר, הנמצא
אי שם. או אולי לא נמצא בכלל.
הזקן הזה היה אדם בלתי רגיל. או אולי היה הוא האדם הרגיל היחיד, ושאר האנשים היו בלתי רגילים בהשואה אליו.
אבל מאחר ואנשים אוהבים לחשוב את המעטים לבלתי רגילים, נתייחס אליו כבלתי רגיל. או אולי כמיוחד.
שכן היותו בלתי רגיל הייתה דבר מופלא.
ומדוע היה הזקן בלתי רגיל? מסיבה אחת פשוטה. או אולי מורכבת.
הזקן היה מאושר.

בניגוד לזקן, צעירי הכפר היו רגילים להפליא. או אולי להחריד.
באופן טבעי ולגיטמי לגמרי, הם ראו את הזקן כבלתי רגיל. או אולי כחריג.
אבל עמוק בליבם, שאפו הצעירים להיות כמוהו. או אולי לפחות להיות בלתי רגילים כמוהו.
שכן הצעירים, ככל שעסקו יותר ויותר בהנאות החים, כך גם נהיו יותר ויותר רגילים.
היותם רגילים הייתה דבר נורא. או אולי רגיל.
ומדוע היו הצעירים רגילים? מסיבה אחת פשוטה. או אולי רגילה.
הצעירים, עמוק בליבם, היו אומללים.

באו הצעירים לביתו של הזקן. או אולי, בית הזקן הופיע לפתע בפניהם.
תדהמה אחזה את הזקן. או אולי, הוא אחז את התדהמה.
שכן לא ביקרו אורחים את ביתו כבר מיליון שנים. או אולי חודש. הזמן המדויק פחות שינה לזקן.
ומדוע באו הצעירים לביתו של הזקן? מסיבה אחת פשוטה. או אולי הרת גורל.
הצעירים רצו לדעת את סוד האושר.

נחושים, או אולי יהירים, שאלו הצעירים את הזקן: "איך וכיצד אתה כה מאושר?" הזקן לא ענה מיד. הוא חשב יום. ואז חשב יומיים. ולאחר כעשר שנים הגיע לתשובה.
"למעשה, זה די קל." אמר בגאווה, או אולי, בבושת פנים. "כל בוקר, אני קם מוקדם, עם הופעת החמה. ואז אני הולך עד לנהר שבקרבת הכפר. ואז אני שוחה עד שאני נהיה מאושר".

הצעירים, שלאחר עשר שנים כבר לא היו כה צעירים, ניסו זאת.
כל בוקר, הם קמו מוקדם, עם הופעת החמה, ואז הם הלכו עד לנהר שבקרבת הכפר. ואז הם שחו, אבל הם לא ידעו מתי להפסיק.
כי הם לא נהיו מאושרים.

מתוסכלים, או אולי עיקשים, שאלו הצעירים את הזקן פעם נוספת: "איך וכיצד אתה כה מאושר?" 
הזקן לא ענה מיד. הוא חשב שבוע. ואז חשב שבועיים. ולאחר כעשרים שנים הגיע לתשובה. 
"למעשה, זה קל." אמר ביהירות, או אולי, בצניעות. "כל לילה, אני הולך לישון מוקדם, עם הופעת הירח. ולפני כן אני הולך לעץ התפוחים שבקרבת הכפר. ואז אני אוכל עד שאני נהיה מאושר".

הצעירים, שלאחר עשרים שנים כבר כמעט היו זקנים בעצמם, ניסו זאת. 
כל לילה, הם הלכו לישון מוקדם, עם הופעת הירח. ולפני כן הם הלכו לעץ התפוחים שבקרבת הכפר. ואז הם אכלו, אבל הם לא ידעו מתי להפסיק. 
כי הם לא נהיו מאושרים.

מאוכזבים, או אולי נואשים, שאלו הצעירים את הזקן בפעם השלישית:
"איך וכיצד אתה כה מאושר?"
הזקן ענה מיד. 
"למעשה, זה ממש קל." אמר בעוד פניו קורנות בשל היותו כה בלתי רגיל, או אולי, מאושר. "כל בוקר, אני קם. ואז אני מעקם את הפה כלפי מעלה, במן דבר מופלא ובלתי רגיל הנקרא חיוך, עד שאני נהיה מאושר."

הצעירים, על אף שתמהו על תשובתו הבלתי רגילה, או אולי המיוחדת, של הזקן, ניסו זאת. 
כל בוקר, הם קמו. ואז הם עיקמו את הפה כלפי מעלה, במן דבר מופלא ובלתי רגיל הנקרא חיוך, ואז הם הפסיקו. 
כי הם נהיו מאושרים.