דיאלוג אחד אחרון

"השמיים בוערים". חשבה אחת הדמויות שעמדה על הצוק, "האדמה בוערת. העולם כולו בוער. אלפי שנות פיתוח הולכות לעזאזל." היא הביטה מבט נוסף, הפעם למטה, אל האדמה שלרגלי הצוק.
שאריות של שני הצבאות הגדולים ביותר בעולם התייצבו אחד מול השני, וכמות החיילים כיסתה את כל האיזור והגיעה כמעט עד קו האופק. במקומות הבודדים אותם עוד לא כיסו אוהלים ואנשים, האדמה הייתה מכוסה בשכבה עבה של חול, עצמות שבורות ודם קרוש. זעקות עלו ממחנות הפצועים, ובקצה שדה ראייתו עמדו תילי חורבות מעלים עשן. שאריות של ערים.
לפתע קרעה את השמיים צעקה. הצעקה הזאת הייתה שונה מהאחרות. היא הייתה חייתית ופראית, זעקה של חיה פצועה שעומדת למות. אם מישהו היה מסתכל עליו טוב באותה ההזדמנות, הוא ראה שהאדישות שביטא גופו מביעה ניגוד מוחלט למבט הצער שבעיניו. הוא ניער את ראשו, תנועה קלה, כמעט בלתי מורגשת, כאילו הוא חושב לעצמו "אין שום דבר שאני יכול לעשות". באותו הרגע ממש הוא הפנה את מבטו לשמיים בחזרה. השמיים היו אדומים כדם, ביניהם היו גוונים שונים של כתום וצהוב בצורה שהזכירה אש. "דם ואש, מתאר בדיוק את סוף העולם". הוא חשב. ואז, בפעם הראשונה מהבוקר, הוא פצה את פיו.
"חבל, זה היה עולם טוב" הוא אמר כבדרך אגב, כאילו לא באמת אכפת לו. אבל מי שהכיר אותו באמת ידע שהכל הצגה.
דמות לבושה ברדס שעמדה לידו פלטה נחרת זלזול, והוא המשיך:
"זאת אומרת, בכל זאת היו הרבה שחיתות ופשע, הוא לא היה מושלם. אבל הוא גם לא היה הנורא ביותר, לא?"
הדמות פתחה את פיה כאילו היא מוכנה לויכוח, ואז משהו בגוף שהיה מתוח עד עכשיו נרפה. "כן, כנראה שאתה צודק. הוא באמת לא היה הנורא ביותר." אמרה הדמות בברדס וחזרה להתסכל למטה. אנשים התחילו לצאת מהאוהלים, אוחזים בנשק ועומדים בקבוצות.
"אתה יודע, לפעמים אני חושב: 'אולי כן היינו יכולים לעשות משהו? אולי אם היינו אנשים יותר טובים העולם היה עדיין עומד על תילו?'"
הדמות בברדס גיחכה, כאילו הוא תמים ואופטימי ובכלל לא מבין איך העולם עובד. "אין שום דבר שאתה יכול לעשות. ברור שלא לבד. ככה זה היה וככה זה יהיה תמיד, לכל אימפריה יש מפיל, לכל אחד יש מישהו שימשיך את מקומו. יכול להיות שהאנושות תקום גם אחרי המכה הזאת כדי להקים עולם שהם יחשבו שהוא טוב ומודרני יותר."
"התכוונתי, אולי לא לבד, אולי אם כולם, כחברה, יתחילו להתנהג טוב יותר? אולי אם כל אחד כאדם יהיה אדם טוב יותר העולם עדיין היה קיים?" הוא העלה רעיון.
"זה רעיון מופרך. הטבע האנושי קובע שלא נוכל לעשות כלום בצורה שיוויונית. ניסו לעשות את זה עשרות פעמים בעבר, כולם נכשלו כישלון חרוץ." הדמות בברדס ענתה לו.
"אולי אתה צודק. אבל אולי, בכל זאת, אנחנו עושים משהו לא נכון-"
הדמות בברדס קטעה אותו באמצע: "כמובן שאנחנו עושים משהו לא נכון! כל פעם אימפריה קמה בביטחון שהיא טובה יותר ושהיא תחזיק מעמק לנצח. כולן נופלות, אחת אחת! הבעיה הבסיסית שלנו היא חוסר היכולת ללמוד מטעויות!"
"תן לי לסיים את המשפט", הוא המשיך. "הכוונה הייתה, אולי אם דווקא כן נלמד מטעויות העבר, אולי אם נמצא דרך לחברה אוטופית, אולי אז תקום אימפריה שלא רק שהיא לא תיפול, אלא גם לא תהיה צריכה ליפול?"
שתיקה השתררה ביניהם, כששניהם מעכלים את הרעיון. בזמן הזה למטה התנועה נהייתה יותר ויותר אינטנסיבית, והצבאות התחילו להתקדם אחד לעבר השני. העשן כבר הפסיק לעלות מכמה מהערים, בזמן שהוא התחיל לעלות מעל ערים אחרות.
כמה דקות חלפו לפני שהוא פצה את פיו שוב "אתה חושב שעשית כל מה שאתה יכול לעשות כדי שהאימפריה הזאת לא תיפול?"
הדמות בברדס הרהרה קצת, ואז ענתה "לא. אני לא באמת חושב שעשיתי את כל מה שאני יכול לעשות, באותו הזמן זה נראה חסר תועלת, בזבוז של זמן. היה לי הרבה יותר קל לעמוד מהצד ולהתלונן מאשר לקחת על עצמי אחריות. עכשיו אני חושב…" הוא בלע את הרוק "אתה יודע, זה קצת מצחיק. עכשיו אני חושב שאולי הייתי צריך כן לעשות יותר. כן לנסות להפוך את העולם למקום טוב יותר, ולא רק לבקר כל דבר." הוא עצר לרגע, נותן לדברים לשקוע, והמשיך "ואתה? אתה חושב שעשית כל מה שהיית יכול?"
גם הוא היה צריך קצת זמן לחשוב על זה, בזמן הזה שניהם צפו בשמש מתחילה לשקוע. הגוונים האדומים והכתומים נעלמו והשמיים הפכו בהדרגה לכהים יותר ויותר, סגולים ואז שחורים. "לא. אני לא חושב שיש גבול לכמה שאפשר לתת. אני חושב שנתתי בצורה מכובדת, ושלא הפסקתי לתת גם כשעמדו אנשים ונתנו ביקורת על כל דבר שאני עושה. אני חושב שאולי אם כולם היו מבינים את מה שאני ואתה הבנו כרגע… אולי לעולם היה סיכוי." וממש באותו הרגע בו הוא סיים את המשפט השמש שקעה סופית, וחושך נפל על העולם. האיש בברדס אמר:
"זהו. השמש שקעה על העולם הזה בפעם האחרונה, השקיעה כבר עברה וחלפה לה. עכשיו הגיעה הלילה של האימפריה הזאת. מחר, כשהשמש תזרח, האור יאיר על עולם שונה" הוא עצר. "ומי יודע, אולי הפעם באמת נגיע לעולם טוב יותר."
והם עמדו שם על הצוק, זה ליד זה, שני האנשים שכל כך שונים אחד מהשני, וצפו. צפו חילופי האש, בגופות שמצטברות בערמות. צפו באדמה הבוערת ובשמיים השחורים. צפו באחרונים אנשי האימפרייה הזאת מתים, ומפנים מקום לעולם חדש. עולם שאולי יהיה טוב יותר.