אשליית הזמן

מהמם.
תרתי משמע.
הניסוח והרעיון משתלבים ויוצרים קטע מושלם.

מדהים. איזה רעיון נפלא, ודרך ניסוח נפלאה עוד יותר. הקטע פשוט ומורכב בו זמנית, וזה חלק מהקסם.

אהבתי את הסיפור. התחברתי בעיקר לחלק השני – השלב בו האדם מתעייף והלאה. מן הסתם כי אני רואה את עצמי בשלב הזה.

בגלל שאני חייב להיות נודניק, אני חושב שמשהו בהתחלה היה לי פחות ברור. ניסיתי להזכר איך כילד היתה תפישת הזמן שלי. שאלתי את עצמי מדוע בחרת להציג את זה כתחרות כבר בגיל הצעיר. ברור לי שהזמן תמיד רץ, אבל האם כילד ניסיתי להשיג אותו? אני מניח שאני צריך לחשוב על זה.

ואחרי שהתחלתי לחשוב על זה, גם חשבתי שכזקן ארצה להיות יותר מפויס כלפי הזמן(אני מקווה לפחות). כלומר שאביט אחורה, אזכר בעבר באיזו חדווה ולא ממקום ממורמר שלא נותר לי זמן, אלא בסוג של השלמה. אני מניח שלאנשים שונים יש גישות שונות כלפי הזקנה. אני הייתי שמח לסוף אופטימי יותר(גם בסיפור אך בעיקר בחיים).

דרך נוספת כדי לא להחליט על גישה מסוימת ולא לקבוע חד-משמעית איך יראה סוף הסיפור, הוא להשאיר את זה כסימן שאלה(כי הרי העתיד הוא תמיד לוט בערפל ותמיד יש סימן שאלה סביבו).
כלומר, הזמן ניצח והשאיר את האדם בצד הדרך, ואז אתה יכול להפוך את שלב הזקנה לשאלה – עתיד שיכול להתפתח לשני כיוונים. לבחור שהזקן יהיה מריר שחש שהזמן עזב אותו או שישלים עם העובדה שידידו בחר להמשיך ויום אחד הזמן יכול לחזור ולבקר את הזקן, אולי להציע לו להתחרות, והזקן לא יראה צורך עוד בתחרות. לא יודע. זורק לך רעיון. קח את זה מכאן לאן שתרצה.