אנשי רוח

אנשי רוח(וב)

בימים חורפיים, גשומים ומושלגים במיוחד, כמעט ואין איש ברחובות, מלבדי.
את הימים האלה,ימי החורף הכבדים, אני אוהבת עוד יותר מאת ימי הסתיו השקטים או ימי הקיץ והאביב.
אמנם בימי החורף איני נחה לרגע, והעבודה מרובה, אך הם מיוחדים ומעניינים יותר מכל השאר, וחוץ מזה, נבראנו כדי לעבוד, לא?!?
אז תשאלו- מה יש בחורף הזה, מה כ"כ מיוחד בזמנים האלה, כשהכל קר ודומם.
ואני אענה, שאת הסיפורים הכי מיוחדים, ואת האנשים הכי אמיצים, תפגשו ברחובות בתקופה הזו. דווקא בתקופה הזו.
הכל כה סגרירי, אפור ושחור, השמיים, התחושה. ואני- כהרגלי בקודש, משתדלת לעשות את עבודתי נאמנה, כמה שאפשר, זוהי חובתי.
הרחובות ריקים מאדם. אנשים מפחדים מהשחור הזה, הם מעדיפים להישאר בבתים שלהם, במקום הנוח, ולא לזוז ממנו.
אך, ישנם אנשים שמוכרחים להגיע לאנשהו, נחושים למצוא את עצמם במקום אחר, ואז, הם מוכרחים לעבור דרך הרחוב.
ושלא תבינו אותי לא נכון, גם האנשים בבתים מוכרחים להגיע לאנשהו. הם חיים את חייהם, ויש להם עניין בם, אך לעומתם, אנשים הרחוב (כן,כך אני קוראת להם), לא מוכנים לבטל את התוכניות שלהם בעקבות מזג האוויר. מזג האוויר הוא לא מה שישבש להם את התוכניות."לא בא בחשבון!", הם חייבים להגיע למחוז חפצם!
ואלו אנשי הרחוב שלי . האנשים ששמתי עליהם עין. אני משתדלת לצעוד איתם, לא לעזוב אותם בחושך ובקור של הרחובות . לפעמים הם מודעים לכך שאני איתם, אך הרבה פעמים הם לא מצליחים להרגיש אותי, ואז הם קופאים על מקומם ולרגע כמו עוצרים מלכת, והבחירה היא בידם בלבד, אם לנסות להמשיך ללכת.
כמו שהם אלו שבחרו את הבחירה האמיצה לצאת מבתיהם בכפור הנוראי. הם צריכים לבחור שוב ושוב, כל זמן שהם ברחוב . וזה אולי הדבר הכי קשה . הם לבד, אף אחד לא יכול לבחור בשבילם, הכל בידיים שלהם.
זו עוד סיבה שבגללה אנשים פוחדים לצאת לרחובות בימים שכאלו. בבית, במקום שטבעי לך, אתה לא צריך לבחור כ"כ הרבה, ולבחירות שלך אין משמעות כ"כ גדולה,
אבל ברחוב, אם תבחר לקפוא על מקומך ולא לזוז- אתה עלול למצוא את עצמך בדרך למותך מפאת הקור,
ואת תבחר ללכת- אז לאן בעצם? לאן תלך?
כל בחירה ברחובות מובילה את האדם לבחירה אחרת, והקושי רק עולה . ואם תתבלבל בדרך, ותפנה במקום הלא נכון, אתה עלול ללכת לאיבוד . ללכת לאיבוד , בקור, בגשם, בשלג, בחושך, לבד!!! וגם מהמקום של הקושי הגדול תצטרך לבחור אם לשקוע, או לחפש איך לחזור למקום שאליו אתה רוצה להגיע, אך כבר יהיה לך קשה יותר .
והאדם בוחר שוב ושוב ושוב, רק בעקבות הבחירה הראשונית לצאת לרחוב למרות הקור, מתוך הרצון הבלתי נדלה שלו להגיע למחוז חפצו . אתם מתחילים להבין למה הסיפורים הכי מופלאים והאנשים הכי מיוחדים מתגלגלים ברחובות דווקא בחורף???!?!!!?! הכל מתחיל מהבחירה לצאת לרחוב .
ברגע שאדם בוחר לצאת לרחוב, הוא בעצם בוחר לבחור, כלומר, אנשים שעושים את הצעד הזה בוחרים להיכנס למציאות שבה הם השליטים על חייהם, הם בוחרים מה יהיה איתם, לאן יפנו, מתי יפלו, ומתי יקומו.
ובני אדם רגילים לכך שאחרים בוחרים בשבילם . בחיק ביתם, המון לחצים גורמים להם לבחור, אך ברחובות, הם לבד עם עצמם, והבחירה צריכה לבוא מהלב.
כואב לי לראות את הקושי של אנשי הרחוב, את הקושי לבחור, ואת קושי הקור, אך ההתמודדות שלהם היא הדבר הכי מיוחד שאני רואה בתקופת חיי . הרבה פעמים אני שואלת את עצמי האם הייתי רוצה שתהיה לי את היכולת לבחור בשבילם לאן ילכו ומה יהיו, וככה אולי להקל עליהם במקצת את העול הכבד , אך יום יום אני לומדת שהם חזקים יותר מכל דבר אחר שאני מכירה , וכשהם בוחרים, הלב שלהם שם, והוא המצפן הכי גדול שלהם בדרך למחוז חפצם , רק הלב יודע את הדרך הנכונה באמת .
וככה בורא עולם קבע , שהבחירה תהיה בידיהם . כמו תינוק, שצריך לאכול בכדי לגדול ולהתפתח, אז מכינים לתינוק אוכל שיזין ויצמיח אותו, ומכניסים לו את הבקבוק לפה, אך מעבר לכך, הבחירה לאכול על מנת לגדול, היא בידיו בלבד . רק אם הוא יחליט להזיז את הפה ולאכול, האוכל יכנס לתוכו ויעזור לו לצמוח,לגדול ולהתפתח, אך אם הוא יחליט אחרת- זה מה שיהיה ובידיו בלבד הדבר , לא משנה מה נעשה. זה תלוי בו , ברצון שלו, בבחירה שלו! ואנשי הרחוב שלי , בוחרים בכל פעם מחדש בתבונה, ובאהבה, למרות הכפור והקושי. ואני- מהצד, נושבת איתם, לידם, בתוכם, נושבת ולומדת עד כמה רבה האמונה .
המצב שלי, בגלל מה שאני מייצגת, משמעותי לרבים מהבריות, ובהתאם אליי הם חיים . בני האדם, נטייתם לחשוב שהדבר תלוי בי, כחלק מסדרי הטבע, אך אנשי הרחוב- אותם אנשים שלא מסתפקים באוויר הדומם שיש בבית הסגור והמוכר, והולכים אל הלא נודע,יוצאים למרחבים- הם, הם שיודעים שהאמת היא שאת המצב הם בוחרים, כי לא משנה מה הטבע קבע, הם יכולים לבחור אחרת .
יצא לך פעם לראות אדם הממהר לפגישה חשובה בגשם זלעפות? אישה הממהרת אל בנה כשהשמש קופחת?
המסירות הזו של בני האדם, בדרך למקום שאליו הם חייבים להגיע, בכל מחיר, ונגד הטבע, היא שמוכיחה, שהמצב, הוא דבר נע ונד, אך בידי דיירי העולם,הבחירה, ובלבד, לא הטבע הוא שיקבע את המצב . הטבע יציג משהו מסויים, משהו שיכול להוליד כ"כ הרבה מצבים שונים! והבחירה- של אנשי הרחוב. האנשים שיודעים- אני הבוחר, אני השליט על חיי.
ואני? טובה תמיד, כל עוד זה מה שעיניהם רוצות לראות . גבוהה, מחברת, נושבת- ובידם הדבר . אני נמצאת בכל מקום , מקיפה אותם, בתוכם, בתוך אחרים, מבפנים ומבחוץ. ושואלת את עצמי מידי פעם- מה יש בבני האדם האלה שכולם בבוא היום נהיים אנשי רחוב, לפחות לתקופה קצרה מחייהם?! מדוע לצאת החוצה מהמקום הנוח, לרחובות?! לאן כ"כ חשוב להם להגיע עד כדי כך שהם מוכנים לפרוץ את כל הגבולות המוכרים להם אל מה שאינו מוכר, ומה יש בזה, שהופך אותם לבני אדם?!
אז..מה הם בעצם מחפשים ברחובות? תהיתם לעצמכם?… אני יודעת מה הם מחפשים . הם מחפשים אותי… כן,כן אותי!
אז…מי אני?! אני מחפשת אותם, והם מחפשים אותי..וזוהי תכלית חיינו בעצם.. ואני, והם, לפעמים גם מוצאים את הרגעים הקטנים שלנו ביחד. רגעים שלי, רגעים של רוח . אז כן, זו אני – רוח .
רבים לא ממש יודעים לכנות אותי בשמי, ורבים אף אינם מסוגלים לראות אותי- בעצם, אף אחד לא מסוגל . אך אני פה, ואני לא בורחת לשום מקום . אנשי הרחוב מחפשים את הרוח, מחפשים אותי, מחפשים משהו שיעזור להם לנוע, שייטע בהם חיים .
יש לי חברה שקוראים לה גשם, ובימי חורף אנחנו המון פעמים עובדות ביחד באותן משמרות.
גשם היא זו שהופכת את החורף לכזה . אמנם היא משרה שפע לעולם ועוזרת לו לגדול ולהתפתח, אך היא גם גשם, ותפקידה הוא לחזק את הצד הגשמי, הצד החומרי והמורגש, והיא הכרחית, אך יש להעניק לה את המקום הראוי לה, ולא יותר מכך.
וכך, אנשים בעולם מקבלים את הגשם ורבים מהם אף נותנים לו לשלוט על חייהם, לנהל להם את סדר היום, ולבטל את המתוכנן מראש פשוט כי "יורד גשם"… בני אדם רבים נותנים לגשמיות לנהל להם את החיים, זורמים עם החומר והמציאות שהעולם מזמן להם , עסוקים במה שאפשר לגעת בו, בדברים המוחשיים, במה שמוכר ומובן לשכלם, וזו חברתי גשם – תומכת בהם להישאר בבתים שלהם, במקום המוכר והאהוב, להמשיך בגשמיות, במה שאנחנו מכירים ויודעים, מרגישים וממששים, ומבינים שהוא קיים- כי אי אפשר לערער בקיום הזה . ואז אני מגיעה, באותה המשמרת, ואותי-אי אפשר לראות, ובי-אי אפשר לגעת, ואני הרבה פחות צפויה או ידועה מראש או ניתנת להבנה והכרה אמיתית של השכל האנושי, כי רוח זה לא דבר שאפשר להגדיר , לא משנה כמה ננסה . אבל בעיקר, אני מייצגת את ההפך הגמור מגשם חביבתי, ובניגוד אליה, אנשים שמקבלים אותי לתוך חייהם, הם אנשים שלא מוכנים להסתפק במוחשי המוכר והאהוב, המובן והמוגדר, ויוצאים למסע מרתק אל העולם שמעבר, אל המעבר למה שאפשר לגעת בו, לצפות לו או להבין, אל מחוץ לגבולות המסגרת והקופסא, ואל תוך רוח הלב. זהו סיפורם של אנשי הרחוב .
בפעם הראשונה שבה נתקלתי בתעוזה של בני האדם ובמאמצים האינסופיים שלהם בחיפוש אחריי, כבר כמעט שיצאתי לקראתם וצעקתי שאני פה, ושרק ינשמו עמוק וירגישו את זה בתוכם. לא האמנתי שקיימת בעולם כזו תשוקה והתמסרות למענה, וכ"כ רציתי שזה יתגשם,שהם יהיו שבעים ממני,שהם יצליחו להרגיש את זה,להרגיש שזה קיים, להרגיש שהם לא לבד.
אבל אני משהו שאי אפשר לשמוע, להריח, או לגעת בו. זה כמו ניגון שקט,שעובר בין בני האדם בעולם, ניגון נסתר, ניגון הנשמות, שאותו לא באמת אפשר לשמוע או להריח ואפילו לראות- אלא אם בוחרים בכך..
כשאדם פותח דלת ומתחיל לצעוד ברחובות , אני מסתכלת עליו מרחוק ותוהה, האם הוא יצליח להמשיך ככה למרות כל מה שמחכה לו? האם האיש הזה שרק לפני רגע החליט לקחת את החיים בידיים שלו, יצליח לעשות את זה לכל אורך הדרך? ומה יגרום לו לקחת את האחריות הזו ולא לוותר בכל שלב בדרכו? ואני מתבוננת בו, סוקרת את גופו הצנום וחסר הישע ביחס לטבע האימתני. מה הוא מחפש בכזו דבקות? זוחל על הרצפה הקרה, מטפס על העצים הרטובים, מאחורי השיחים, מתחת לאבנים, וממשיך ללכת ולעשות זאת,לא מפספס אף אבן, עץ ושיח . ואז הוא עוצר, מפסיק ללכת, מתיישב על הרצפה ומתבונן סביב , ולפני שאני מספיקה להבין את פשר התנהגותו המוזרה של האדם, הוא מתחיל לחפור בור, חופר וחופר בלי הפסקה, עד שלבסוף כאשר נוצר בור גדול דיו, הוא נכנס לתוכו, וקובר את עצמו עמוק באדמה. אחרי כמה דקות הוא מזנק משם, ומתחיל לרוץ, רץ רץ ורץ. מטפס על הגבעות,יורד במורדות, אדיש לכל מה שסביבו, ואני – מרותקת. ואז הוא מגיע לנחל, ושוב, שקוע עמוק בפנים. ואני לא מבינה מה מתרחש מול עיניי. אך שוב ושוב אנשי הרחוב מגיעים אל מולי לנקודה שבה זרם של מים חמים יוצא מעיניהם. מה זה?! גשם?! בני האדם יכולים להוריד גשם?! אבל זו לא גשם חברתי,זה משהו אחר,חם,כואב,מלוח,ואני לא מבינה מה זה הדבר הזה. משהו של בני אדם. ולכל אורך הדרך הם ממלמלים "יש לך כנפי רוח,יש לך כנפי רוח!". אבל אני זו רוח.. אותי הם מחפשים?!?! ובכל פעם מחדש אני מקבלת את התקווה הזו, שאם גם אני מחפשת אותם, וגם הם מחפשים, אז גם אם עכשיו אנחנו לא תמיד מרגישים ביחד או מודעים אחד לשני, גם אני וגם הם בחיפוש אחרי זה, לא רק אני, גם הם- מבקשים את זה בכל ליבם.
פעם ראיתי איש שנשאר בלי כלום. כשהוא יצא מביתו הוא הצטייד בתיק עם בגדים חמים,מים ואוכל-דברים שחשב שיסייעו לו להגיע אל מחוז חפצו ולשרוד את הדברים שהרחוב מזמן לו . אך התיק התרטב ונהרס, והדברים שבתוכו התקלקלו לגמרי בגלל הגשם- הם לא היו בנויים לתנאים כאלה. ותהיתי לעצמי מה יעשה אותו אדם, איך ימשיך כך הלאה כשהוא בלי כלום… פחדתי מאוד על האיש הזה. אני נתקלת בסיטואציות כאלה כמעט בכל יום בשעת מילוי תפקידי כאן בעולם .
רק אנשי הרחוב, אנשים שיצאו מהבית המוכר והאהוב, מהחום המובן מאליו אל הקור המורכב והלא סביר, יבינו זאת. מקום שבו אפשר להיות מופתעים מחדש בכל רגע..הרחוב מלא בהפתעות מזדמנות,ואנשי הרחוב שנתקלים בהן,צריכים לצלוח את ההפתעות האלה על הצד החיובי ביותר, לא משנה מה הן. "אנחנו צריכים להגיע למחוז חפצנו", הם מזכירים לעצמם, ואני איתם, מקשיבה. האם גם אתם כאלה? האם גם אתם ממלאים את תיק חייכם בדברים משמעותיים שיסייעו לכם להגיע למחוז חפצכם, ולא יתקלקלו כשקצת גשמיות תנסה לבטל דברים אלו ממקומם בזמן של תנאים לא תנאים? או שמא הדברים שאתם בוחרים לאחסן בתיק חייכם לא מספיק חזקים, ויהרסו מכל גשם קל?! לא תמיד יורד גשם, אך חייבים להיות מוכנים למצב הזה, כי זה יכול לקרות, לפעמים הגשמיות יורדת על כל ערך החיים,מחלישה את הכל,מחלישה את הכוחות של אנשי הרחוב שלי. אבל אז הם מבינים שהם בני אדם,ומגיע להם הרבה יותר מקצת אוכל ובגדים חמים בתוך תיק מסע חייהם. מגיע להם אומץ, כוח, גבורה, תושייה, אמונה- רוח, וכדי לקנות את כל אלה,לא מספיק תיק או לצאת לרחוב, צריך לבחור בטוב! בשביל זה הם יצאו לרחוב!
בשביל לקנות רוח,בשביל לנשוב כמו רוח,בשביל להחזיק חזק ולעוף,כי יש בהם "כנפי רוח" כמו שהם אומרים.
כמה כאב יש באותם האנשים שלא מצליחים למצוא את הרוח שברוח,את הרוח שבי, כמה כאב יש באותם אנשים שהקור מקפיא להם את העצמות,מקפיא אפילו את המים שהם מייצרים מעיניהם-המים המלוחים ההם,שעוד לא לגמרי הבנתי מהו פשרם.
זה כ"כ עצוב שהם מבקשים אותי,ואני מבקשת אותם,הם תכלית חיי,ואני תכלית חייהם,ועדיין-אנחנו כ"כ רחוקים,ולפעמים נראה שלעולם לא נשדר את אותו הגל,שלעולם לא פשוט ננשוב ביחד,אני בתוכם,והם איתי,בכיוון אחד,ביחד . העולם הוא עגול,ואין בו פינות ואנחנו מסתובבים סביב אותה הנקודה,הם ואני . מרדף נגד הזמן, נגד הטבע,נגד המוסכמות הברורות, נגד תנאים לא תנאים.
והם-לא רואים בעיניים לפעמים . וזה גורם לי תמיד לתהות-למה יש להם עיניים אם הן בעיקר מגבילות אותם,בעוד שבזמן שהם לא משתמשים בהן,הם יכולים להגיע למקומות הרבה יותר גבוהים?! אבל בעצם, אני לא מתיימרת להבין, לי בכלל אין עיניים.
ואני רואה אותם,והאם לא רואים בעיניים,כ"כ נחושים בדעתם,אבל לכאורה לבד,רחוקים ממה שהיו רוצים . לו רק היו יודעים, שאפילו שאין לי עיניים כדי שאוכל שלא לראות בהן מרוב נחישות, אני צופה בהם בכל רגע נתון. לא מורידה מהם את העיניים לרגע, על אף עבודתי העמוסה . לו רק היו יודעים כמה אני מייחלת לחיבור האינסופי איתם, לתעופה הזו ביחד מסביב לכל ה"מה" ו"איך" והמוכר והידוע ומעבר לגבולות ההיגיון.
ובקיץ, כשפחות יוצא לי להתראות עם גשם,אני מוצאת את עצמי מחליפה לא פעם מילים עם שמש,והיא-חייכנית ומאירה מטבעה.
היא מאירה לאנשי הרחוב באור גדול,גם את מה שלא הכי מואר אצלם,עד שאפילו לאנשים בבתים מגיע האור,ורבים מהם,שבחורף אפילו לא מעלים על דעתם לצאת לרחוב-יוצאים בשמחה.
ואני רואה את אנשי הרחוב שלי, שלפני רגעים בודדים קפאו מקור ונרטבו מאוד מהגשם-מתחממים ומוארים באור השמש הטובה.
שמחים מהאורות הקטנים,רואים אור בכל דבר,מרגישים חום . ואין גשמיות או קור שמקפיא את עצמות, אלא רק המון אור וחום .
ופתאום, גם אותי, בני האדם מרגישים, וכל טיפה ממני מוערכת כ"כ- כשחם, בני האדם מרגישים כל משב רוח קל. זה מרענן אותם, זה עושה להם טוב בלב, וכל דבר שעושה להם טוב בלב, ומזיז בהם משהו- מורגש אפילו מתוך קטנותו .
ואני מלווה אותם, גם כשגשם היא הדומיננטית, וגם כששמש – תמיד ,
אני לא שייכת לתקופה, מקום או זמן, כי לא כמו שמש וגם לא כמו גשם- אני בתוכם, בתוך אנשי הרחוב, ואף אחד לא יוכל לקחת אותם ממני, ואותי מהם. לא נברא עוד דבר כזה.
וכל שנותר זה להיאחז בנקודות הקטנות האלה , ולא להרפות . לעולם .
רק את הנקודות האלה אני מבקשת, ורק הנקודות האלה הן שנותנות לאנשים שלי כוח לצעוד ברחוב, כמו שהם, נגד הטבע, להמשיך להתקדם- לא משנה מה, אני כ"כ כוספת לחיבור הזה, ליכולת לנשוב בתוכם .
הלוואי והם היו יודעים כמה אני מתגעגעת , גם אל מול הערפל, האובך, הגשם והשמש- רק להיות איתם. אנשי הרחוב שלי – הלוואי והם רק היו יודעים שגם אני נלחמת, שהם לא לבד במערכה הזו, שאני נאבקת ממקומי,בכל הכוח, בכל הרוח שאני. וכל עוד יש רוח, יש אמונה.
הלוואי ואנשי הרחוב יאמינו בי, שאני לא עוזבת לרגע, וגם כשזה נראה רחוק אני בתוכם, עמוק עמוק פנימה,
איתם ברחוב הסואן, בסמטאות החשוכות, ואפילו מתחת לאדמה או על ההר הגבוה.
ואני רוצה להיות כמה שיותר קרוב אליהם, כי הם אנשי הרחוב שלי, אנשי הרוח .