אמן

סיגריה בסיגריה בסיגריה בסיגריה. אני שומעת עוד קצת לו ריד ושוקלת לעבור ללכת על הצד הפרוע. לשנות צורה. לאהוב ולהיות נאהבת, מה כבר ביקשתי? העיפו לי עשרים אלף סטירות בדרך לחלום. ומה רציתי? לאהוב ולהיות נאהבת. סיגריה בסיגריה. בסיגריה. עוד קצת, עוד אחת. עוד שתיים או עשר. כמה עישנתי כבר? עשרים. עישנתי עשרים. חייבת להפסיק עם החרא הזה ורק התחלתי. מה לעשות, ככה זה כשלא נאהבים, לא מרגישים מאוהבים, לא מתאהבים. לא אוהבים. ככה זה שאת שומעת את "טרנספורמר" בפעם המיליון. את כל השירים את מכירה בעל פה. שרה איתו אבל לא איתו כי הוא כבר הלך. ומתי ישוב? אולי לא ישוב, אבל יחיה לנצח. שתיים בלילה כמעט ומה יש לי לומר? כלום. השתיקה היא תמיד התשובה הכי רועשת. עברתי לברלין ובכיתי ביחד עם האמא שהילדים נלקחים ממנה. ובסוף היא מתה, אני לא מתה. אני חיה ונושמת ושואפת עוד קצת טבק לריאות. אני לא אהובה וקצת עצובה ויש לי טעם מר בפה. בשביל מה לחיות אם לא אוהבים אותי או רוצים אותי או מעריצים אותי כמו מקסימום לו ריד. אהבתי את יום ראשון בבוקר כשיש רכבות והתנועה עמוסה וכולם ממהרים רצים בורחים למקום אחר. עוצרים כדי להדליק סיגריה אחת ודי. וזהו מספיק, רק אחת. אולי הקטע הזה דיי מסריח, במיוחד מהפה. גם אהבה מסריחה מכל החורים. היא כמו אריג שנדבק אליו כל עשן הסיגריות. ואני? אני הבטחתי להפסיק עם החרא הזה. עוד אלבום אחרון של לו ריד. לו יהי.