סיוט באוטובוס

מאז שיצאתי לפנסיה, אני מקפיד להגיע אל הכוֹלל, מדי שבוע, לפחות לחמש שעות. יש לי שם מקום קבוע, בו אני לומד עם חֶברוּתא, מסכם שיעורי תורה, וקורא ווֹרטים (דברי תורה קצרים ומחוייכים) על פרשת השבוע.
בגילי המתקדם, שמונים ושבע בעוד חודשיים, זה לא פשוט.

כמדי שבוע, גם הפעם עליתי לאוטובוס בדרכי לכולל. האוטובוס היה עמוס לעֵיפה, ובקושי היה מקום בעמידה. ברוך השם, כוחי במותניי, אך נסיעה שכזו על הרגליים – מעייפת ומסוכנת.

לצד הנהג, ישב צעיר בן עשרים ומשהו, שלושים לכל היותר, ופטפט עם הנהג. פניתי אליו בבקשה, אם יוכל לפנות עבורי את המושב.
הצעיר סירב.

'חוצפא יסגא', חשבתי לעצמי, בדורנו הצעירים פשוט חוצפנים! אין כבוד לדור שהקים את המדינה. רק בזכותנו יש לכם את האפשרות לחיות כאן. אנחנו ייבשנו ביצות, אנחנו סללנו כבישים, אנחנו הקמנו יישובים דוברי עברית, אנחנו קלטנו מעפילים…

לא אמרתי דבר. כעסתי, אבל אין עם מי לדבר. בטח לא עם הנהג שכנראה מכיר אותו עוד מהצבא.
אגב צבא, מעניין מה עשה הפרחח במקום לשרת בצבא. אולי שיחק קצת במחשבים.
לא, הוא לא היה במחשבים, הוא צעיר וחסון. אולי מאמן כושר…
אבל עם כושר שכזה הוא יושב לו בניחוּתא, כשאני עומד.

מתוך שיחתם של הצעיר והנהג, הבנתי שלא הייתי כל-כך רחוק מן האמת. הם דיברו על חדר-כושר, ועל תרגילים לחיזוק האגן.
האגן שלי כבר כואב, הזעם כמעט מתפרץ, אבל הצעיר – יושב.

הוא בכל זאת היה קרבי. לפחות זה. הם דיברו על אחד המבצעים שהשתתפו בהם כחיילים. על המדינה שאני ובני דורי הקמנו, הדור של ילדיי שמר. עכשיו תורכם להגן עלינו.
להגן… ומה עם 'והדרת פני זקן'?

בעוד שתי תחנות אצטרך לרדת. הגב שלי כואב. מסתבר שהצעיר יורד תחנה אחת לפניי.
זזתי עד כמה שניתן, בכדי לאפשר לו לרדת, ואז ראיתי את זה.
התביישתי בעצמי, על שחשדתי בכשרים.

הצעיר התכופף, ושלף זוג קביים מתחת למושבו. כשקם, הבחנתי בפרוטזה האחת. בצד השני לא היתה כלל רגל. מזכרת משירותו הצבאי.