נקודת קיום מזערית ביקום

כיוונתי אליו אקדח בנחישות, אל האויב הגדול ביותר שלי.
"הגיע זמנך למות" אמרתי לו בביטחון.
"אבל… אבל… למה? אתה לא זוכר את כל הפעמים שהייתי טוב אלייך?" הוא אמר, ממרר בבכי.

"הפעמים האלה כל כך מעטות לעומת הפעמים שהיית רע אליי. אתה הוא אויבי הגדול ביותר." אמרתי אליו בנחישות.
"אתה בטוח…?" הוא אמר, עדיין בוכה. "אני יכול להשתפר. אני מבטיח. אני לא אעשה לך חיים קשים יותר. אל תעשה את זה. אתה באמת רוצה לחסל עכשיו חיים שלמים? חיים שלמים שלא יהיו כמוהם עוד?"

"אני לא מאמין לך." אמרתי לו, עדיין עם אותה הנחישות. "אתה כל פעם מבטיח, ואז לא מקיים. ובאשר לחיסול חיים שלמים שלא יהיו כמוהם עוד – העולם ימשיך לנוע, השמש עדיין תזרח, גם אם תמות. בסופו של דבר אתה נקודת קיום מזערית ביקום, זה לא באמת משנה אם לא תהיה עוד."

"אני חושב שיש משהו אחד שאתה לא מבין – היקום מורכב אמנם מכמות עצומה נקודות קיום מזעריות, אבל בסופו של דבר, בלעדיהן הוא כלום. כל נקודה ונקודה היא משמעותית. תעשה זאת אם אתה רוצה, תהרוג אותי. אבל אני רק מזכיר לך, שנקודת קיום אחת מתוך היקום, תיאבד לעד. וכמה שנראה לך שזה לא משמעותי, אתה טועה. נקודות קיום אחרות מהיקום יבכו על הנקודת קיום הזאת, ובסופו של דבר, האיזון של היקום יתערער, גם אם בטיפה. גם הטיפה הזאת היא משמעותית, גם הטיפה הזאת היא מספיקה, כדי שלא תעשה את זה. אני מצטער על כל מה שעשיתי לך. ואני מקווה שתמצא מקום בליבך לסלוח לי. גם אם לא, אני אבין. אבל אם לא, ותחליט להרוג אותי, בבקשה תעשה את זה מהר. אני לא רוצה לסבול. ואני חושב שגם אתה לא רוצה שאני אסבול. יש לי הרגשה כזאת."

"אתה אולי צודק. אולי הנקודת קיום הזאת משמעותית. אבל היא רקובה מהיסוד. היא נקודת קיום שלא צריכה להיות קיימת יותר. ולא, אני לא מוצא מקום בליבי לסלוח לה. ולכן, אין לי ברירה, אלא להשמיד אותה, לנצח."

לחצתי על ההדק. הכדור נורה, ופגע בי, יוצר נקודה עמוקה מלאה בדם. שאולי כמו באה להחליף את הנקודת קיום המזערית הזאת ביקום, שעכשיו אינה קיימת יותר, לנצח.