נערה אחת ולב אחד

אני לא מאוהב בה. אתם אולי תגידו שכן אבל זה לא נכון.
בנים ייקחו אותי כהומו- בנות כבחור רגיש ומסכן.
אני כן אוהב אותה- אבל לא במובן שאתם חושבים עליו. בשבילי היא כמו אחות, אחת שאני יכול לשמור עליה בלי לגעת בה, אחת שאני יכול להציק לה כל היום בלי להיחשב לבריון, אחת שאני אוהב בצורה שאני לא אוהב אף אחת אחרת.
היא מסכימה איתי.
וזה מה שחשוב לי.
אחרי שבע שנים של חברות ביחד היא אמרה לי שהיא חושבת שהיא מאוהבת, היא אמרה לי את שמו, בשקט ובצחוק מבויש. "אבל אל תגיד לאף אחד," ביקשה. חייכתי אליה ואיחלתי לה בהצלחה. מהרגע ההוא לא הפסיקו שיחות הטלפון, האסמסים הצ'אט בפייסבוק והשיחות בהפסקה.
זה פתאום היה נורא שונה, כי היא התאהבה.
השיחות היו רק עליו, היא לא סיפרה לו או עשתה עם זה שום דבר. היא כל כך אהבה אותו שפחדה שלא יאהב אותה בחזרה.
יום אחד היא אמרה לי שהיא תפסה אומץ.
הציעה לו דייט.
כשהיא חזרה היא הייתה מאושרת, הם לא התנשקו ורק דיברו אבל היא הייתה שמחה כל כך- לא יכולתי שלא לשמוח איתה. עבר זמן, הוא לא חזר אליה. לא ידעה אם הוא מעונייך או לא- השאיר אותה באוויר- אפילו בלי כוונה.
ואני הייתי שם,
עודדתי ותמכתי.
היא אמרה שהיא לא רוצה לראות אותו יותר לעולם. אמרתי לה שזה שטויות ושהיא לא יודעת מה היא עושה עכשיו- רציתי שתהיה מאושרת.
אז באתי אליו הביתה- צרחתי עליו כמו משוגע. איך הוא מעז לפגוע בה בכלל. הוא נבהל ממני והם יצאו כעבור שבוע. אני והיא התחלנו פחות להיפגש ופחות להתראות. אני נברתי בלימודים ובכדורסל והיא בחברות שלה איתו.

בסוף הם התחתנו.

רק אז הבנתי איזו טעות נוראה עשיתי.
אילו רק הבנתי קודם שאני אוהב אותה…