משרד החינוך צוחק עלינו

זאת כבר בדיחה שרצה ברחבי האינטרנט במשך שנים על גבי שנים, והיא כל כך עתיקה שקשה לספר אותה מבלי שיעצרו אותך ויאמרו לך שהיא כבר מוכרת, אך המציאות מוכיחה שהבדיחה המשעשעת עשויה להפוך למציאות עגומה למדיי. חוק חינוך חובה חינם, או בראשי התיבות שלו חחח"ח, השגור בפי (או אולי באצבעות) אנשי הצ'אטים למיניהם כביטוי לבדיחה, הפך לבדיחה.

חוק חינוך חובה זוהי סיסמא קליטה ונחמדה, שאף מתבצעת בכל רחבי הארץ, החל מזאטוטים שפוסעים את דרכם הראשונים בעולם בנפתולי הגן, וכלה באותם תיכוניסטים גבוהים ורצוצים, בעלי זיפים לא מגולחים, משום שכל זמן פנוי שיש להם מוקדש לשינון וללמידה מרובה. חוק חינוך חובה חל בכל אזורי הארץ, וזוהי, כמובן, יוזמה מבורכת, אך פה לא הבעיה. הבעיה העיקרית היא העובדה שנוספה מילה לביטוי זה: חוק חינוך חובה חינם.
אם שם החוק מבטיח כי הלימודים יהיו בחינם, מדוע ההורים נאלצים לשלם? ובכן, מסתבר שאת המפעל הקפיטליסטי שמניע את המערכות של המדינה זה לא ממש מעניין. השם קליט ונחמד, וראשי התיבות קלות לזכירה. אז למה בכלל לשנות אותם? מדוע בכלל לשנות את הכותרת המפורסמת אם היא לא תואמת למציאות? מן הראוי לציין שהסכומים אותם ההורים משקיעים בחינוך ילדיהם הם לא עניין של מה בכך.
נתחיל מכך שלא בכל בתי הספר יש ספריות, ורבים מהתלמידים נאלצים לקנות את הספרים. כמובן, ישנן מכירות יד שנייה, שלישית וכדומה, שזוהי יוזמה שדואגת שאת הכסף שהשקעת, תקבל בחזרה כאשר יקנו ממך את הספר, אך מכיוון שמשרד החינוך חפץ בשטרות, הומצאה שיטה גאונית: תוכנית לימודים.
לאחרונה הוחלפו השאלונים 001 עד 007 בשאלונים עם קידומת של 8 במקום ה – 0. מה ההבדלים? בעיקר הורדה בכמות החומר. יוזמה יוצאת מן הכלל, מאחר והתלמידים מתלוננים רבות על כמות החומר, אך אם כך, מדוע היה צורך בהחלפת הספרים? הספרים הישנים של בני גורן, אשר לא ירדו מהמדפים במשך שנים (ועם זאת, מעולם לא התיישנו, אחרי הכל, מתמטיקה לא מתיישנת), ירדו והוחלפו בספרים ססגוניים חדשים, שההבדל היחיד הוא שהם עם פחות תרגילים. בני גורן, כמובן, לא ישב וכתב תרגילים חדשים, אלא מחזר את התרגילים, וכאילו שזה לא מספיק, הוא גם פיצל את הספרים, וכך קרה שבמקום שבעה ספרים, נולדו קרוב לעשרים ספרים שמכילים פחות מהחומר המקורי, ובכך, כמובן, ההורים נאלצים לקנות ספרים חדשים במחירי עתק, שמגלגלים את הכסף היישר למשרדי ההוצאה לאור, והכל על חשבון משלם המיסים הקטן. בנוסף, הוצאת חומרי לימוד מתוכנית הלימודים במתמטיקה פוגמת באותם התלמידים שאחר כך ירצו להמשיך ללימודי התואר, ויחסר להם ידע בסיסי שהיה אמור להירכש בתיכון.
תוכניות הלימודים הוחלפו גם בתנ"ך (האם ייתכן שהסיפורים השתנו?), בהיסטוריה (רבותיי, ההיסטוריה לא חוזרת) ובעוד מקצועות רבים. כמה ספרים עוד יצטרכו לממן ההורים, והאם זה בכלל הוגן?
דרך נוספת לגלגל כסף היא ללא ספק החוצפה שנקראת אבחון. לקויות למידה הוא נושא רגיש שהתגלה לאחרונה. אם בעבר הרביצו לילד עם שוט וקראו לו עצלן, כיום מסבירים ההורים בחיוך כי הוא דיסלקט, בעל הפרעות קשב, דיסקלקולציה ועוד מגוון מילים לועזיות שספק אם ההורים מבינים את משמעותם האמיתית. אז כן, בינינו מתחבאים כמה דיסלקטים, אבל גם מתחבאים כמה עצלנים. ישנם אנשים שבאמת זקוקים לתופסת הזמן, וישנם אנשים שהשקיעו כספים באבחון, העמידו פני מתקשים וקיבלו הקלות רבות ומגוונות. כיצד ייתכן שישנם כל כך הרבה ילדים בעלי הארכת זמן שמסיימים לפני רוב שאר הילדים? האין זו אשמתו של משרד החינוך שקבע מדדים כל כך סובייקטיביים?
כיום מאוד קל לגשת לאבחון (אם, כמובן, אתה מסכים להיפרד מכמה שטרות שמנים) ולזייף תוצאות, וזה כמעט אף פעם לא תואם את המציאות. כמובן, אני מסרב להכליל כאן, אבל אני יכול להגיד שישנם תלמידים רבים שניגשים לאבחון אך ורק בשביל להשיג כמה שיותר הקלות, וזה על חשבון אותם ילדים שבאמת זקוקים להקלות אלו. כאשר מצטברת כמות גדולה של ילדים עם הקלות, הדבר נראה חשוד, ולכן נטיית המורים היא לזלזל בזה, וממקום מסוים, אף בצדק.
האבחון נולד למען מטרה חיובית: להקל על תלמידים עם לקויות הלמידה, ולהתאים להם תנאי מבחן שיעזרו להם לממש את יכולותיהם בצורה המקסימאלית והיעילה ביותר, אך איפשהו בדרך, הפך האבחון ללא פחות ולא יותר ממטחנת כספים מחוכמת, שפועלת כמו מכונה משומנת שמטרתה היא להרוויח כספים קלים.
תלמידים שאינם יכולים למממן אבחונים אלו, אינם רשאים לקבל את ההקלות בבחינות הבגרות, והם נמצאים בעמדת נחיתות ביחס לשאר התלמידים, דבר אשר איננו הוגן כלל וכלל, משום שישנם תלמידים אחרים אשר מקבלים הקלות אלו גם אם לא ממש בצדק.
היכן ההגינות אם כך? מדוע לא ניתנת הזכות למורים לבחור למי מגיעות ההקלות על ידי "מבט מהשטח"? אחרי הכל, מי יודע אם לא המורים האם התלמיד זקוק להקלות או לא? מי יודע אם לא המורים מי הם התלמידים שתמיד נשארים גם אחרי הזמן, ממשיכים לכתוב במרץ? מן הסתם שמאבחן שיושב במשרד כל היום ופוגש תלמידים רבים שחלקם מספרים סיפורי בדיות, וחלקם משתפים אותו בלקויותיהם, אינו באמת יודע להבדיל בין האמת לשקר. הוא רק דואג למשכורת שלו, וככל שהתוצאות יותר גדולות (כלומר, יותר תלמידים מאובחנים), הוא מקבל יותר כסף לכיסו, אז מה רע לו?
משרד החינוך לועג לנו. המילה "חינם" מזמן איבדה את המשמעות שלה, והיא ככל הנראה נועדה רק להעצים את אותו "חחחח" שנחשב לצחוק. משרד החינוך צוחק עלינו, כאשר הוא מביט עלינו, התלמידים, ההורים והמורים כאחד, מלמעלה, לא מעורב באמת במה שקורה בשטח. רק מתפאר בנתונים הסופיים, והתמונה – די עגומה.
כיצד ייתכן שהמערכת הזו הפכה להיות גנבת הכספים, אם בכותרת נאמר במפורש כי מדובר במערכת חינמית?
אנחנו צריכים לעודד תלמידים להצליח וללמוד, לא לחרוש בשביל ציונים, ולא לשלם את מיטב כספם בשביל להגיע לציונים אלו, אחרי הכל, הציונים הללו יעצבו את זהות הילד. ציונים טובים יקבעו האם הילד יאמין בעצמו, או יסתובב בעולם כל חייו באמונה שהוא לא שווה כלום, ולכסף ולתאוות בצע אין מקום להשתתף בבחירה זו. משרד החינוך צוחק עלינו, אבל עכשיו זה תורנו להחליט האם באמת צוחק מי שצוחק אחרון.