משל על שלשה עכברים

בכפר קטן ומרוחק חיו להם בנחת שלשה עכברים.
הם כרסמו, התרוצצו, שיחקו זה עם זה והלכו לישון עם רדת החשכה.
ביום בהיר אחד הגיעו מדענים מלומדים מהעיר הגדולה, לקחו את שלשת העכברים והבטיחו שלא יאונה להם כל רע.
העכברים הופרדו ונכלאו בשלשה כלובים נפרדים.
העכבר הראשון קיבל מזון רב ומספק. בעוד חשש תחילה מן המעבר לעיר, עד מהרה הבין כי תנאיו השתפרו פלאים. לאט לאט למד את שגרתו החדשה וידע כי הוא עתיד לקבל את ארוחות השחיתות שלו בשעות קבועות ובמנות קבועות. בזמנו החופשי בין הארוחות הוא נהג לנמנם ולהרהר בעונג על ארוחה הבאה. סמוך למועד הארוחה, ידע העכבר לתפוס את מקומו בפינת הכלוב ולחכות בסבלנות לסעודה הדשנה.
העכבר השני ראה את תנאי חברו והחל לטפח ציפיות באשר לגורלו. עם זאת, מה רבה היתה אכזבתו כאשר נוכח לדעת כי לא קיבל מזון כלל. בעוד חברו הלך וטפח מאושר, העכבר השני הלך ודעך. לאחר כמה ימי ציפייה ותקווה נואשת הוא למד להשלים עם גורלו. הוא הפסיק להתלונן, ניסה למצוא נחמה בכך שהוריד כמה קילוגרמים מיותרים וניסה למצות את המקסימום מתנאי מחיתו.
ואילו העכבר השלישי הביט בחבריו והחל לתהות בדבר העתיד הצפוי לו. ביום הראשון לשהייתו בכלוב, קיבל העכבר ארוחה דשנה אחת. למחרת, למרבה הפתעתו, קיבל אותו עכבר לא פחות מארבע ארוחות שוות בגדלן. אך בדיוק כאשר החל לשמוח לאיד ולסבור כי זכה בכל הקופה, עברו שתי יממות שלמות בלא מזון כלל. העכבר המבולבל הביט ימינה לעבר חברו הרעב, הביט שמאלה לעבר חברו השבע ולא ידע כיצד לפרש את גורלו. האם המזל שפר עליו או שמא ההפך הוא הנכון? בנוסף לקיבתו שהחלה לקרקר, חוסר הידיעה שחש היתה קשה מנשוא.
ובדיוק אז, לאחר יומיים וחצי ללא מזון, קיבל לפתע ארוחת מלאה מכל טוב. העכבר מהר לטרוף את האוכל, ובדיוק כאשר חש שבע והחליט להפסיק לאכול, החל לתהות מתי תהיה הפעם הבאה שיקבל ארוחה כזו. הוא לא ידע האם למלא את עצמו עוד ועוד מחשש שזוהי ארוחתו האחרונה או שמא יקבל את אותה המנה ביום למחרת.
הוא המשיך לאכול אך עד מהרה החל לחוש ברע ונאלץ להפסיק.
בימים הבאים חש העכבר כי הוא מאבד את שפיותו. הוא איבד כל תחושת רעב או שובע. הוא פחד לצפות לאוכל מן החשש שמא הוא לא יקבל את מבוקשו, גם אם בתוך תוכו הרגיש רעב. ואילו כאשר קיבל את מזונו, כבר לא היה בטוח אם הוא באמת חושק במזון שהוגש לו. הוא החל מסתובב סביב עצמו במעגלים, מסתכל בחשדנות כלפי כל אחד שהתקרב והחל בתוך תוכו לקנאות בחבריו העכברים החיים חיי שגרה.
ואילו חבריו, מצאו עצמם מקנאים דווקא בו.
העכבר השבע החל להשתעמם מהמנות הקבועות שקיבל. "עד כמה מעניין יכול היה להיות לו היו לי קצת הפתעות בחיים. לו הייתי חי על הקצה, לוקח סיכונים, חי את הלא נודע, בדיוק כמו חברי בכלוב השכן. הוא בוודאי חש את האדרנלין הזורם בגופו בכל יום מחדש כאשר אינו יודע למה לצפות. מה לא הייתי נותן כדי להתחלף עמו". חשב לעצמו העכבר בשקט ומיהר לתפוס את מקומו בפינת הכלוב בציפייה ברורה למנה היומית.
העכבר הרעב אמנם סיגל לעצמו תכונת סגפנות בלתי רגילה ויכולת להסתפק במועט, אך לא יכול היה להתעלם מתחושת ההחמצה בחייו. "כמה טוב היה לו יכולתי לשבור את השגרה לפעמים. ישנה אמנם תחושה של שליטה עצמית מן ההימנעות מכל הנאות החיים אך כמה מעניין היה לו הייתי יכול לאבד את השליטה לפעמים. לתת לעולם החיצון לנהל אותי. להיות נתון כולי להחלטות של אחרים. לצפות ללא נודע בכל יום מחדש".

בעיר גדולה חיו להן שלש חברות.
האחת גרה עם בעלה ושלשת ילדיה בפרבר אמיד ומבלה את זמנה בטיפול בילדים ובעבודות הבית.
השניה חששה מחיי הפורענות של העולם המודרני והחליטה להצטרף למנזר עוד מגיל צעיר.
ואילו השלישית חיה את הרגע. בילתה בלילות, התעוררה בכל בוקר במיטתו של גבר אחר והיתה בטוחה שהחיים קצרים מידי בשביל לבזבז אותם על חיי שגרה.
באחד מימי הקיץ יצאו שלש החברות לטייל ונתקלו בשלשת העכברים. צר היה להן על היצורים הכלואים והן החליטו לאמץ אותן אל חיקן.
הנזירה לקחה עמה את העכבר השבע. היא לימדה אותו לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ושניתן לחיות חיים טובים גם ללא שפע. הוא למד להודות על הטוב שבחיים אך בה בעת גם לחשוב על אלה שלא זכו לטוב הזה.
החברה ההוללת לקחה אליה את העכבר הסגפן. היא החלה לקחת אותו לבילוייה הליליים, לימדה אותו כי מותר לו לשאוף ליותר וכי אין כל רע ברצון לבלות ולחיות את הרגע. העכבר מצדו לימד אותה כי יש גבול לסיכונים שניתן לקחת וכי חשוב לחשוב גם על הרגע בו יגמר החלום והמציאות תדפוק בדלת. הוא לימד אותה לתכנן קדימה, לשקול כל צעד אך הבין כי לא פחות חשוב לקחת את הטוב שהחיים נותנים.
ואילו החברה הנשואה אימצה אל חיקה את העכבר השלישי. היא לימדה אותו חיי שגרה מהם. ילדיה שיחקו עמו והיא נהנתה להאכילו בזמנים קבועים פחות או יותר ובמידה ראויה. לא יותר מידי ולא פחות מידי. מעולם לא חסר לו דבר ולפתע החל לחוש כי מוחו נרגע לאט לאט. הוא החל לבטוח במשפחה שאימצה אותו וגם אם הארוחות אחרו לבוא היה רגוע כי ידע יקבל את שלו במוקדם או במאוחר.