משל הכלניות – סיפור קצר ומרגש על נתינה לאחרים

לפני שנים רבות, במדבר רחוק מאוד, צמחו להן באושר זוג כלניות על גדותיו של אגם קטן. האחת הייתה כלנית לבנה פשוטה וצנועה, ואילו השנייה התהדרה בעלי כותרת בצבע אדום עמוק שבהם היא התגאתה מאוד. מדי שנה היו הציפורים הנודדות שעפו מעל האגם עוצרות כדי לשתות מעט מים, ונהנות ממראה שתי הכלניות שהוסיפו מעט צבע לנוף המדברי.
עונות התחלפו, שנים עברו, ולאט לאט החל האגם הקטן להתייבש. שתי הכלניות מצאו את עצמן ללא מקור מים, אך למרבה המזל הציפורים הנודדות עברו במקום שוב כדי להתפעל מעלי הכותרת הצבעוניים שלהן.
"האם תוכלי בבקשה להביא לנו מים?" שאלו הכלניות את אחת הציפורים שעברה במקום. "אני מוכנה להביא לכן מים", אמרה הציפור, "אך המסע במדבר הוא ארוך וקשה וכתגמול על מאמצי הייתי רוצה לקבל מכן עלה כותרת צבעוני".

חשבה הכלנית הלבנה: אם לא אשתה – אתייבש ואמות, וכל היופי שלי יתבזבז לשווא. אולם אם אתן לציפור עלה כותרת אחד – יישארו לי עוד מספיק, אשתה ואשאר בחיים.

חשבה הכלנית האדומה: אם אתן לציפור עלה כותרת – יופיי ייפגם ולא יהיה עוד טעם לחיי. אם הצלחתי לחיות עד עכשיו לבטח אשרוד עד שהמים יחזרו אל האגם, ולכן אחכה.

וכך קרה שהציפור לקחה עלה כותרת אחד מהכלנית הלבנה, עפה לאגם סמוך והביאה לה מעט מים כדי שלא תתייבש. הכלנית האדומה נשארה צמאה, אבל לפחות, כך היא אמרה עצמה, היא שמרה על כל עלי הכותרת שלה.
יומיים לאחר מכן ציפור נוספת הגיעה לבקר את הכלניות הצמאות למים. "האם תוכלו בבקשה להביא לנו מים?" שאלו הכלניות, וגם במקרה הזה הציפור הסכימה, אך רק תמורת עלה כותרת אחד מכל אחת משתי הכלניות.

חשבה הכלנית הלבנה: כבר נתתי לציפור הקודמת עלה כותרת אחד, כך שאין זה משנה אם אתן עוד עלה. העיקר שלא אסבול מהצמא.
חשבה הכלנית האדומה: הצלחתי לשרוד עד עכשיו, אם אתאמץ עוד קצת האגם יתמלא במים, ואני אוכל לשתות לרוויה מבלי לאבד את עלי הכותרת היפים שלי.

וכך המשיכו הימים לעבור. בכל פעם שהגיעה לאזור ציפור נוספת, ויתרה הכלנית הלבנה על אחד מעלי הכותרת שלה בתמורה לקצת מים. חברתה האדומה המשיכה בסירובה לוותר על עלי כותרת, למרות שאלו כבר החלו להתקמט ולאבד מצבעם. לבסוף הגיע היום שבו הכלנית האדומה נבלה לחלוטין, אך גם מצבה של הכלנית הלבנה לא היה טוב יותר; אמנם היו לה מים, אך לא נשארו לה עלי כותרת כלל וכלל.
כשציפור נוספת שעפה מעל האזור ראתה ששתי הכלניות שצמחו במקום נעלמו, היא ירדה לאדמה וגילתה את הכלנית הלבנה, שלמעשה כל צבעה נעלם ממנה. "מה קרה לך?" שאלה הציפור, ולאחר ששמעה את סיפורה של הכלנית הלבנה ושל חברתה האדומה היא חשבה על פתרון. "בואי ואקח אותך איתי, אעקור אותך מהאדמה היבשה הזאת ונעוף ביחד אל מקום שבו תוכלי לגדול ולהצמיח מחדש את עלי הכותרת הנפלאים שלך".

"אני חושבת שיש לך טעות" ענתה הכלנית, "עלי הכותרת שלי לבנים ופשוטים, אלו של חברתי האדומה היו עלי הכותרת היפים". "הטעות היא שלך", השיבה לה הציפור, "שכן הדברים היפים ביותר הם תמיד אלו שאנו נותנים לאחרים. לא משנה כמה יפים הם הדברים שאנו שומרים לעצמנו על פני השטח, סופם הוא להתקמט ולנבול כמו חברתך האדומה". לאחר מכן עקרה הציפור את הכלנית הלבנה מאדמת המדבר היבשה ונשאה אותה הרחק משם, ללא עלי כותרת אך עם תובנה חדשה וחשובה.