משל הזבובים והדבור

ישבתי עם יואל ואשתו במסעדה הסינית. מנורת הלד שטפה באורה, והאשה חיפשה בתפריט מאכלים סיניים מוכרים. הסינים מזכירים לי נמלים, אמר יואל, רבים וחרוצים ולא מובנים.

אני אספר לך סיפור על נמלים, אמרתי לו. "מקשיב", אמר יואל, והרכיב את המחושים שלו.

פעם, אמרתי, פעם היינו בשדה כל הפלוגה. זה היה בחורף. אחרי גדר התיל הדלילה של המאהל היה קן של נמלים גדולות. הן גררו ממרחק גרגרים. מבוקר עד ערב. לקחתי מהמטבח עוגת דבש יבשה, פוררתי אותה דק דק והנחתי את הפירורים ליד הקן. כמה נמלים נעצרו ולקחו פירור, אבל רוב הנמלים התעלמו מהפירורים. ניסיתי להסביר להן שאלה פירורים תיקניים, המתאימים להן במיוחד, אבל לך דבר אל הנמלה. בינתיים החשיך, ואני חזרתי למאהל. למחרת חזרתי לקן. הקן היה נטוש. כל הנמלים נעלמו. היה שם כאילו שלט שאמר: לא רוצות מזון בלי ליקוט מהשדות, בלי עבודה.

לא, זה קרה כי העוגה שבחרת הבריחה את הנמלים, אמר יואל, עוגת דבש. גם אני לא אוהב עוגות דבש. והאשה אמרה: אבל קל לאפות אותן.

ולי יש סיפור על זבובים, אמר יואל אחרי שתיקה, אבל מוטב לשתוק ולא לספר אותו. אז תשתוק, אמרה האשה. אבל הסיפור כבר זמזם באויר.

פעם, סיפר יואל, פעם אכלנו מנות קרב לארוחת צהרים בחורשה במהלך איזה סיור. מישהו השאיר על ענף של עץ צלוחית ריבה, והריבה נשפכה ממנה על הענף. על הריבה עטו עשרות זבובים. איזו ארוחת שחיתות נמצאה להם! אז הבחנתי במחזה מדהים. מאי שם הגיח דבור, חג מעל הזבובים הדבוקים לריבה, בחר באחד מהם, אחז בו והמריא איתו לאי שם. שאר הזבובים הדבוקים לריבה לא הגיבו. המשיכו בארוחה שלהם ללא שינוי. אחרי דקה הדבור חזר. תפס זבוב אחר ועף איתו, וכך הלאה. והזבובים? לא הגיבו כלל. כלומר, אלה שלא נפגעו. הם המשיכו לזלול ריבה.

(עכשיו יבוא הנמשל, ידעתי, אבל מה יהיה הנמשל הפעם?) אני נזכר בכל פעם בתמונה הזאת, של הזבובים על הריבה, כשמודיעים על פיגוע. בא המפגע התורן מהג'יהד או החמאס, לוקח איתו אחדים מאיתנו, והאחרים ממשיכים בחיים הטובים כאילו כלום. זבובים העומדים על ריבה אינם מסוגלים להתארגן נגד דבור. גם אנחנו לא מסוגלים לצאת להלחם בטרור. הטרור לא מעניין אותנו. מה שמעניין אותנו זו הריבה.

האשה אמרה: אתה אל תטיף מוסר, גם אתה יושב עכשיו על ריבה. ואני אמרתי: אני מעדיף ריבות מרות קצת, כאלו שעשויות מקליפות של תפוזים.