מרחק נגיעה

"סוף זהו תמיד התחלה של משהו חדש"
הבעיה היא שאני תמיד נוטה להיתקע על ה "סוף".
כאילו הגעגוע מציף אותי בכל חלקי גופי זורם בעורקים ובוורידים מבקש אפילו להסתנן בנימים.
לא מפחדת מההתחלה כמו שאני לא רוצה את הסוף.
טוב לי איפה שאני. לא רוצה במציאות אחרת גם אם יש טוב יותר.
והחשיכה מגיעה ובעוד דקות ספורות אני אהיה ממש באותו הרגע שמרעיד אותי, באותו הרגע שיש לי תחושה של אבידה, בדידות, פחד וחוסר אונים.
לקראת המרחק הקצר שבין הסוף להתחלה.
ומצחיק שלאחר אותה התחלה תמיד הסוף מגיע ותמיד אותה תחושה.
העיקר שאני נהנת מהאמצע רוצה את ההתחלה ונמנעת מהסוף. זה לעולם לא יגמר, זה גלגל החיים ולכן אני חייבת ללמוד להנות גם מהסוף.