מעשה בברווזון ששמו יוגי

ליוגי היו שבעה אחים ואחיות. כולם אפרוחים חמודים, נוצותיהם צהובות ומקורם פחוס.
למרות שיוגי נראה בדיוק כמו אחיו ואחיותיו, הוא הרגיש שונה. ואכן תחת כנפו הימנית היתה ליוגי נוצה אחת אפורה. אולי אינני ברווז? חשב יוגי.

הברווזים היו כמובן הולכים בשורה לכל מקום. אמא ראשונה, אחריה טופ, אחריו פלופ, אחריה קוקי, אחריה בוגי, אחריו יוגי, אחריו מופי, אחריה הופ, ולבסוף זנבית.
פעמים רבות יוגי היה סוטה מן השורה, ומוליך את מופי, הופ וזנבית רחוק כל כך, עד שאמא הייתה צריכה להרים ראשה גבוה מעל הסבך כדי למצוא אותם.
אמא כעסה עליו מאוד, ואמרה, שאם לא ילך ישר, השועל יבוא ויטרוף אותו.

לפני החשכה היו מתכנסים תחת הכנף השמאלית של אמא, ושומעים סיפורים על הדרום הרחוק, אליו יעופו כשיגיע החורף.

יום אחד כשהיו מקורבלים כך תחת כנף אמם שאלה קוקי: "אמא, למה אנחנו לא יכולים להישאר כאן?"
"כי כשמתחיל להיות קר" ענתה אמא, "השרצים מתמעטים ואין מה לאכול".
"אבל אמא, אנחנו לא יודעים לעוף!" אמר בוגי בדאגה גלויה.
"אל דאגה" אמרה אמא, "עוד תלמדו".
"אבל למה דרומה?" הקשה יוגי.
"אז לאן? צפונה?" אמא נשפה ביאוש, "הרי בדרום חם יותר, והאוכל שם בשפע".

יוגי לא הסתפק בהסבר של אמא. הרי אם יש בדרום שפע של אוכל, למה הם פה? למה לא להישאר בדרום כל השנה?! יכול להיות שאמא משקרת להם? אבל למה שתשקר להם?

השמש זרחה ושקעה שוב ושוב, והמחשבה שאמא מסתירה משהו לא עזבה את יוגי. אז הוא עשה מה שאף פעם לא העז לעשות, הוא הלך לשאול את שאר דיירי האגם מה הם חושבים על הסיפורים של אמא על הדרום.
האווז סיפר לו, שבדרום יש הרבה יותר שועלים מאשר כאן.
השקנאי אמר, שבדרום אין הרבה מים.
הסנונית סיפרה, שהדרום נמצא עשרות מליוני נפנפופי כנפיים מכאן.
והצב, שהיה זקן וחכם, הודה שהוא בכלל לא מכיר כזה מקום שנקרא "דרום".

"אמא זוממת משהו…" אמר יוגי לזנבית באחד הימים.
"אמא עובדת קשה להאכיל אותנו. למה שתרצה לפגוע בנו?" היא ענתה.
"בדיוק", ענה יוגי, "למה שתעבוד קשה כל כך?"
זנבית פיהקה, "אה, יש לי רעיון" אמרה בחיוך, "אולי יש לה חוב גדול לשועל והיא מפטמת אותנו, כדי שתוכל לכסות את החוב שלה?"
"את אולי מתלוצצת" אמר יוגי, "אבל זה באמת יכול להיות. לא ניתן לשלול זאת".
זנבית נשפה ביאוש.

אחרי השיחה הזאת עם זנבית יוגי התחיל לחשוד בכל התזה של אמא. אולי אפילו החורף עצמו איננו אמיתי, חשב. נכון, הימים מתקצרים, אבל דווקא יש פחות עננים ובצהריים אפשר ממש להתחמם בכיף באור השמש.

חלפו ימים רבים, וכשכנפיהם התארכו ושרירי החזה שלהם התחזקו, התחיל להיות ללא ספק הרבה יותר קר.
גם היה פחות אוכל ואמא כבר החלה לתרגל אותם במעוף קצר מקצה אחד של האגם לקצה השני.
"בקרוב יקפא האגם, ונצטרך להתחיל את המסע דרומה", אמרה אמא.
"איזה שטויות", פלט יוגי, מבלי לחשוב פעמיים.
אמא הביטה בו במבט כועס, שיוגי כבר למד להכיר כל כך טוב.
"באמת יותר קר", הודה יוגי, "אבל שמים יהפכו למוצק?! מגוחך!".
אמא התעלמה ממנו.
"אתם רואים" אמר יוגי ונופף בכנפו לעברה, "אמא נהיית נואשת בשקרים שלה".
"מספיק עם זה יוגי!", אמר טופ בכעס.

יוגי סרב ללמוד לעוף. הוא הבחין, שכאשר קר במיוחד, הדגים שוחים יותר לאט וקל יותר לתפוס אותם.
"אתם רואים" אמר יוגי, "זה בכלל לא רע שנהיה יותר קר, אם בכלל נהיה יותר קר… אולי זה זמני? אולי זו מחזוריות טבעית…"
"זו כן מחזוריות טבעית!" התפרצה אמא.
יוגי חייך, "אתם רואים, אמא נלחצת! מה את מסתירה מאיתנו אמא?"
"אני לא יכולה יותר…" אמא עפה לקצה השני של האגם, ואחריה הברווזונים.
זנבית נשארה מאחור, "יוגי, למה אתה פוגע כך באמא?"
יוגי התקרב לזנבית ולחש: "חשבת פעם שאולי היא בכלל לא אמא שלנו?"
היא רק הביטה בו במבט עצוב. ועפה.

לאחר כשבוע קפא האגם. אמא והברווזונים עפו דרומה. יוגי לא ידע לעוף. הוא ישב על הקרח במרכז האגם, ורעד.
היה כל כך קר.
הוא ראה בקצה האגם את השועל מסתכל עליו.
"הייתי צריך ללמוד לעוף" חשב הברווזון העקשן. "הייתי עף צפונה, שם בטח חם יותר".