מסע

בתוך מדבר רחוק שומם עייפה ,מתייסרת מחפשת את הדרך, מתרוצצת ודומעת
רואה שביל בצד, שביל עפר, שביל נחמד. בשביל אין שלט אבל אני יודעת את הדרך,
אני יודעת שזה השביל יוביל אותי ישיר ,לאן שאני צריכה ,לאן שאני רוצה.
ובזה השביל אף אחד לא יראה ילדה קטנה נשמה טובה רצה כאילו נטרפה עליה דעתה
כי בשביל הזה אין חיים כי השביל הזה הוא רק שלי, שלי שלי,ושל ריבוני,
רבוני הטוב שאת השביל לי טווה שיום אחד שבאמת ארצה בשביל לא אטעה.

ואני רצה שטופת דמעות סטורת שיער ועיניים צורבות אדומות,
נתקלת אני בשער ,שער גדול שער חזק ,שער מרהיב,שער השמים.
ויודעת אני כי אם אצליח להיכנס זה השער יוביל אותי למקור שלי לאהוב שלי
דופקת אני על השער צורחת כמשוגעת פתחו לי עזרו לי ואין עונה
מנערת את השער מזעזעת אותו חזק שיפתח כבר אני זועקת שיפתח כבר אני צועקת
הצילו עזרא אני מתחננת ומתוך זעקות ובכיות יללות ודפיקות נפתח השער כדי סדק צר
ואני בכוחות לא לי הודפת דוחפת ורצה כמטורפת רודפים אותי רוצים אותי להוציא משם
מבקשים לזרוק אותי כך לא מתפרצים לבית של מלך,השומרים רודפים ואני כמטורפת
רצה כאילו אין מחר מרגישה אני שזו ההזדמנות היחידה ואולי האחרונה להגיע לשם
להגיע אל החדר והנה הם כמעט תופסים אותי ובשנייה האחרונה אני מתפרצת לחדר
נופלת צורחת בוכה מיללת לבלי יכולת לקום אבא הצילו מושיטה אני יד
ופתאום קול אדיר ,קול שמפחיד את השומרים "עצרו" זו ביתי שלי יקרה שלי התפזרו
וחיש בין רגע נעלמים הפרועים ואני בתוך החדר מוצאת את עצמי מסתכלת על זוהר
מדהים ויופי נוצץ מאלף ממכר טוב שלם. קמה אני על שתי רגלים רועדות ,חלשות,אין כח
לעמוד מנסה להתקדם שתי צעדים ונופלת קמה בקושי עוד צעד וקורסת.
ופתאום כמו מתוך חלום שני מלאכים משני צדדים מרימים מרגיעים מלטפים את פני
ובאחת אני חוזרת לבתיה שלו בתיוש הקטנה של אבא ,אבא הטוב ,אבא הכל יכול.

בעזרת המלאכים מתקדמת כברת דרך ומולי אני רואה אותה אצילית יפה,קורנת אוהבת
מרחמת בלי סוף מעניה ניבט מבט חם מבט ממיס מרגיע משלים מתקדמת היא לעברי
עומדת היא קרוב מחזיקה לי שתי ידיים ומסתכלת חזק בעיניים וני לוחשת זועקת בלי קול
מאמא רחל אמא שלי אהובה שלי אמא רחל
היא מלטפת את פני באהבה שלא נגמרת ודוחפת אותי קלות להמשיך בדרך.
ממשיכה אני לעבר המטרה כסא רם ונישא גדול ונורא מלא הוד הדרת מלך
ומסביב לכסא הם נמצאים בוודאות יודעת שאלה הם המסתכלים בי תומכים בי מאמינים בי
אלה אברהם יצחק יעקב משה דוד ור נחמן בן פייגא כן הם שם ,מסתכלים בי נותנים לי כח,
ואז שוב מתפרץ סכר הדמעות ובבכיות וצעקות נופלת אני על ברכי וזועקת מתייסרת,
אבא טוב בניך סובלים בניך כבר לא יכולים אין לנו כח אין בנו כלום הייאוש הורג הבלבול מטריף
ה תרחם תעזור אנחנו כבר לא יכולים יותר, והצדיקים שלי בוכים ואיתם המלאכים.
ופתאום מרגישה שמישהו אוחז בי מרים אותי עוטף אותי בזרועותיו, ושומעת אני בתוכך קול קורא ויודעת אני שאבי הוא זה שמדבר שמשיב לצערי לסבלי.
בתי ,בתי יקירתי, בתי שלי, אהובה שלי, כה עצוב לי לראותכם כך בסבלכם, כה קשה לי לשאת
את צערכם ,כולנו בוכים, כולנו מתפללים, אבל לא הגיע הזמן, בשביל גאולה שלמה ברחמים צריך עוד ייסורים , זה לא הזמן בתי יקרה שלי טובה שלי יגיע היום ובקרוב מאד רק תאמיני תאמינו זה בא יבא.
ומילותיו שבתוכי מרפאות את נשמתי,מאחות את הקרעים מגינות על נשמתי ורוצה אני להישאר כך עד
אין סוף לא רוצה לרדת מזרועותיו המרגיעות מבקשת אני להישאר שם עד שיבוא משיח כן כך בלי לזוז.
ובליבי שלי בתוכי שלי שוב אומר הקול גם למעטה מאיפה שבאת אפשר לחיות בזרועותיי ,
איך אפשר אני תוהה איך זה יתכן אני זועקת זה כל כך קשה הכול מבלבל.
והקול שבתוכי שוב משיב רגוע מבטיח… רק תקשיבי לליבך תהיי קשובה למו נשמתך אז תתגברי על כל המכשולים ותיישרי את ההרים כך באמונה שהכל לטובה, הרי במו עיניך ראית, אמת שאני בתוכך,
עצמי ענייך ותמשיכי רק כך אפשר לשרוד רק כך אפשר להתעלות! אני מקשיבה ושותקת מקבלת
מהופנטת. ואז אמא שלי ,אמא רחל נגשת ואותי חזק אליה מאמצת חיבוק חזק חיבוק אמיץ חיבוק שייתן כח להמשיך, ליטוף על הראש ועוד נשיקה.
ובין שניה אני שוב שם באותו השביל, אבל כבר לא מבולבלת ,כבר לא מחפשת ואובדת ,עכשיו אני חוזרת חזקה מאושרת, הייתי שם, בקרתי שם והבאתי מסר.
"אין ייאוש בעולם כלל"