מסכות (חזרתי כי החלטתי להתמודד ולא לברוח…)

אנחנו חברה צבועה ואני חושב שאתם יודעים את זה. לאף אחד אין כאן אומץ לקום ופעם אחת אפילו לשנייה להיות כמו שהוא באמת. מרוב שאנחנו עסוקים במה שאחרים חושבים עלינו אנחנו לא שמים לב איך אנחנו נראים כשאנחנו משנים את עצמנו בשבילם ועושים הכול שלא יחשבו שאנחנו שונים. אבל אני אומר, מה הטעם בחיים אם כולנו מנסים להיות כמו כולם ולא מראים את הבן אדם המדהים שבנו?. למה במקום לפגוע באנשים ששונים מאיתנו אנחנו לא מראים להם איך אנחנו שונים מהם? ומראים להם שזה בסדר להיות שונים?.
אם אנחנו נשנה את עצמנו בשביל האנשים האלה אנחנו נשקר לעצמנו ומרגישים את זה בלב תאמינו לי. אם כול אחד יתנהג כמו שהוא באמת אף אחד לא יפחד לעשות את זה גם. אם כולם לא ישנו את עצמם וילמדו לקבל את האחרים זה ישפר לנו את החיים, זה יגרום לנו להרגיש טוב יותר ולא לפחוד מאיך שאחרים יחשבו עלינו.
לאחרונה קרה לי משהו וידעתי מה כולם חושבים עלי אבל לא היה אכפת לי, זאת הייתה רק מחשבה שלהם ואני אמרתי לעצמי שהם יכולים לחשוב מה שהם רוצים לפחות אני כמו שאני ולא משנה את עצמי למישהו שאני לא.
אז תעשו את זה, אל תעמידו פנים ותראו לאנשים את הדברים המדהימים שמתחבאים בכם ורק מחכים שמישהו ימצא אותם ויעזור להם לצאת. תעוררו בהם השראה ותגרמו להם להראות את מה שהם באמת ולא להתחבאות מאחורי המסכות ולחכות שהמסכות יהרסו או שיורידו להם אותם, תראו להם שזה בסדר להוריד את המסכות ולהראות את הפנים האמיתיות שלהם.
יגיע יום שהמסכות האלה רק יזיקו לנו ולמי שחשוב לנו ורק יגרמו לנו לשקר ולהרוס את החיים, החיים שיכולנו להפוך אותם למשהו טוב ואמיתי אם רק לא היינו פוחדים…