מסיכת עולם וירטואלי מושלם- גירסה מחוברת

שאחרי שפירסמתי אותו בהמשכים. חשבתי לנסות להעלו הכל ביחד. קצת ארוך.

פרק א': עולם מושלם
סוף סוף סיימתי את העבודה, איזו הקלה…
אומנם מותר לי לחבוש את "מסיכת עולם וירטואלי מושלם" במשרד, אבל אי אפשר לממש את הפוטנציאל שלה שמה. ה"מעו"מ" מכסה את כל הראש ומשפיע על המח והחושים כך שאראה, אשמע, אחוש ואריח מה שאני רוצה, אבל בעבודה אנו מותרים להשתמש בה רק כדי לייפות את המשרד בו אנו יושבים, את הפרצופים של האנשים סביבינו ולשפר את המזון שאנו מקבלים בקיוסק. בקיצור, לא להוסיף אלמנטים חדשים לעולם שסביבנו, רק לעשות אותו יותר נוח. זה כמובן מועיל מדי פעם, למשל כשהגיעו איש עם בן שנפגע מכוויות קשות, לא הייתי צריך לראות את הפרצוף המצולק והמכוער שבטח היו לילד, בכל מקרה הוא נראה היה לי בסדר גמור ולכן לא חשבתי שהאב צריך לקבל פיצויים מלאים.
אבל נעזוב את המשרד המשעמם. אני עכשיו בדרך הביתה על האוטובוס. מהחלון יכולתי לראות נוף של חוף ים עם דגים צבעוניים מעופפים, נחמד כשאפשר שוב להשתולל עם המצאות דימיוניות. חלק מהדרך קראתי את העיתון של המפעילים. אני כבר הרבה זמן מנוי לעיתון "העולם שמעבר". נראה שמרבית מה שכתוב שם לא אמיתי, אבל זה הרבה יותר מעניין מהרבה עיתונים ריאליים משעממים שיצא לי לקרוא.
נדמה לי שמעדתי ונפלתי מגובה משמעותי כשירדתי מאוטובוס, אבל לא הרגשתי כלל כאב, כבר עשרות שנים אני לא מרגיש כאב אז זה לא נורא.
כשנכנסתי הביתה, נשקתי לאישתי, הזמנתי אותה בהזמנה מיוחדת ממפעילי המסיכה כך שתהיה יפה ונחמדה במיוחד. ניגשתי לאכול, אני כבר לא זוכר איזה אוכל יש במקרר אבל זה לא משנה כשאפשר לתת לו כל טעם, מראה וריח שרוצים. הפעם בחרתי בטעם של "פלאפל". אני לא יודע מה זה, אבל זה די טעים.
הפכתי את הבית למגרש גולף כדי לבלות קצת עם החברים הדימיוניים שלי. הדבר היחיד שקטע את המשחק היה צילצול בטלפון שלי, שוב אמא התקשרה. אני מניח שהיא שוב ניסתה להזמין אותי לסעודה של איז חג קרוב, היא בטח גם שלחה איזו הערה על כך שהגיע הזמן שאתחתן עם אישה אמיתית. אבל זה רק ניחוש, שנים אני כבר לא שומע מה אמא שלי אומרת, נמאס לי מכל הפיטפוטים המייגעים האלה שבאים מדור שמחשיב יותר מדי את העולם הריאלי העלוב שלא מציית לדימיון. אז בכל פעם שהיא מתקשרת אני מכוון את חוש השמיעה שלי כך שאשמע אותה מספרת בדיחות ומספרת דברים מעניינים. זה הרבה פחות משעמם.
זה הזכיר לי את בועז מהעבודה, אחד החברים הלא וירטואליים הבודדים שאני מכיר. המסכן הזה שומר על מעט מנהגים מסורתיים. למשל פעם בשבוע הוא חייב להוריד למשך ערב אחד את ה"מעו"מ" כדי לשבת לארוחת ערב עם משפחה לא וירטואלית. הם בטח אומרים הרבה דברים משעממים או לא נעימים כמו אמא שלי, ושאי אפשר לערוך את הפיטפוטים האלה. שלא לדבר על המראה של החדר והאוכל שבו הם יושבים. אבל משום מה הוא טוען שהוא נהנה מזה. הייתי שמח לגרום לו שלא יאמר את השטויות האלה, אבל כפי שציינתי אי אפשר לערוך את מה שאני שומע בעבודה.
לקראת הלילה החלטתי להוסיף עוד חדר עם אקווריום גדול. אני עדיין חוכך בדעתי להזמין ילד וירטואלי מהחברה, זה הרבה השקעה אבל זה יכול להיות כיף. בחרתי מצב נוחות למה ששכבתי עליו (זה נראה כמו מיטה, אבל יש לי זיכרון עמום שזו רצפה) כך שיהיה כמו מיטה.
מחר נחשוב איך לשפר את העולם הדימיוני שלי

פרק ב': הגירוש מגן עדן (חצי שנה אחרי)
הפסקת החשמל הגדולה של העיר השפיעה עלי לא טוב. זה הפסיק את פעולת "מסיכת העולם הוירטואלי המושלם", ופתאום גיליתי כמה גילויים לא נעימים. מסתבר שהייתה לי נפילה קשה באוטובוס, כל כך קשה שחתכה לי פצע גדול ברגל. בגלל שתחת השפעת ה"מעו"ם" אני לא מרגיש כאב אז לא הרגשתי בכך. כשהגעתי לבית החולים כדי לבדוק את זה הרופאים גילו שהפצע הזדהם בצורה קשה. בכלל, הרגשתי לא כל כך טוב והרופאים גילו שיש לי איזו מחלה שלא הבנתי את שמה. רק הבנתי שאילו הייתי מטפל בה מוקדם הכל היה בסדר, אבל עכשיו יצטרכו לאשפז אותי לשם הטיפול. הרופא לא הבין איך במשך הרבה זמן לא שמתי לב שאני לא יכול לעמוד יציב על אחת הרגליים, או איך לא הרגשתי שאני חולה, אך ברגע שאמרתי לו "מעו"ם" הוא הבין. "קוראים לזה "ניתוק וירטואלי", מצב שבו בן אדם שקוע הרבה זמן במסיכות האלה שמנתקות אותך מכל תחושה ויוצרות אצלך אשליה שהכל בסדר, אתה לא הראשון שהגיע למצב בעייתי בגלל חוסר מודעות למצבך הבריאותי."
הייתי צריך להתאשפז בבית החולים, זה היה נורא. אסור לחבוש פה את ה"מעו"ם", חוץ מבניתוחים קשים, כשרוצים שהמנותח לא יחוש כאב. שנים שלא הרגשתי על הגוף שלי אפילו תחושה של שריטה, אז תחושות הכאב של המחלה היו בלתי נסבלות. הסתכלתי על עצמי ולא האמנתי כמה הייתי מלוכלך ומסריח כל השנים האלה, בכלל, כל החדר ששכבתי בו היה עם הרבה אנשים מכוערים של יכולתי לשנות או למחוק. גם הקירות היו משעממים וחסרי צבעים.
פעם ראשונה מזה זמן רב שטעמתי אוכל בטעמו הטבעי, לפעמים זה היה טפל, חלק מהאוכל גם היה חריף באופן נורא. למה אני חייב לסבול את זה?
לא יכולתי אפילו להינות מחברה טובה. הרופאים והאחיות היו לחוצים מהעבודה וקצת עצבניים. לא פעם הם נזפו בי כשהטרדתי אותם יותר מדי. שמעתי אחות אחת אומרת לשניה שאני "חסר שכל", אילו רק הייתי בעולם הדימיוני הייתי שומע משהו טוב יותר. חבל שבעולם האמיתי חייבים לשמוע ביקורות ומילים לא יפות.
גם לא יכולתי להזמין את כל החברים הוירטואליים שלי, אפילו לא אישתי, גם המעט שהכרתי בעולם הלא דימיוני לא כל כך חשו בהעדרי, בטח נוצרה להם גירסה חדשה של עצמי דרך ה"מעו"ם". רק בועז שמע על מה שקרה לי ובא לבקר אותי מדי פעם. גם ההורים הזקנים שלי באו ואמרו שהם הולכים להתלונן לכל מי שיוכלו על איך שהמסיכה הזו מפריעה לאנשים להתעדכן במצבם הבריאותי.
רוב הזמן הייתי בודד, סובל ממכאובים וממחסור בכל ההנאות שהיו לי בעבר אך נלקחו כשנפלתי לקרקע המציאות. ניסיתי לדמיין לעצמי שלא כואב לי, שהאוכל שאני אוכל הוא מעדן מלכים, שאני מוקף בידידים ואישתי.
הדימיון לא חזק כמו ה"מעו"ם". אבל אחרי שהתמדתי הצלחתי לבנות לעצמי בראש עולם מושלם שבו הכל שוב נפלא.

מתנתק מחדר המיון האכזר,
ונכנס לחלום יפה ומואר.
בעודו מדמיין את אוהביו,
סוף סוף נאסף אל אבותיו.
נגאל מהייסורים והצרות,
הולך ישר לבית הקברות.
לא יודע שמותו פורסם,
והקים מהפך בכל העולם.
מותו עודד למודעות והתקפות,
על הנזק שעושות מכשירי האשליות.
אנשים חיפשו פיתרון אמיתי,
איך להינצל מהנזק הבריאותי.

פרק ג': ההלאמה השחיתה
מודעות לתופעת ה"ניתוק הוירטואלי" החלה לעלות. יותר ויותר אנשים החלו לחשוש מהידרדרות מצבם בלי שהם יהיו מודעים לכך. הציבור החל לדרוש פתרונות לבעיה.
כמה מפעילי "מעו"ם" החלו לענות לדרישה הציבורית. היו מפעילים שנתנו לאנשים אופציה להזמין "רופא וירטואלי" שיעריך באופן קבוע את מצבם הבריאותי. היו מפעילים שאיפשרו לאנשים להזמין תוכנה שתנתק אותם פעם בשבוע כדי שיוכלו לחדש קשרים. היו כאלה ששיווקו מסיכות שלא מסננות תחושות שעוללות להיות חשובות לבריאותו של חובשם. בקיצור, היו הרבה פתרונות אפשריים שהלכו ושכללו את עצמם ככל שהפיתוח השתכלל והביקוש גבר.
אבל הייתה בעיה, לא כולם השתמשו בהגנות מסוג אלו. הרבה אנשים חששו שכל אותם אלו שלא דואגים לעצמם ייפגעו. הרבה אנשים גם שמעו על כל מיני מקרים שההגנות לא היו טובות מספיק ואנשים ניזוקו. מחאות חברתיות החלו לדרוש מהמדינה שתטפל בבעיה הזו ותדאג שכל הציבור יקבל הגנות איכותית.
למרבה המזל, שר המדע החליט לגבש הצעת חוק "הגנה חובה" שבמיסגרתה המדינה מחויבת לייצר הגנות ל"מעו"מים" וכל מפעילי המסיכות יהיו חייבים להתקין אותם. בראש הקואליציה עמדה מפלגת ה"לא יעילים" שאישרה את החוק. וכך המדינה הלאימה את מסיכות ה"מעו"ם".
מפלגת האופוזיציה באותם ימים, מפלגת ה"מפטפטים", החלה לבקר את מהלך הממשלה. ובצדק כי הרבה אנשים דיווחו ששיטות ההגנה של המדינה פחות יעילות מאלו הפרטיות. הרי לפקידים שתכננו והפעילו את התוכניות האלו לא באמת היה אינטרס לפעול לפי דרישות הצרכן. הרבה אזרחים רצו לקנות הגנות משל עצמם אך הממשלה אסרה בטענה שזה לא שיוויוני שאנשים מעוטי יכולת לא יוכלו לקנות את ההגנות שאנשים עשירים יכולים לקנות.
עם הזמן אנשים שמו לב שהעולם הוירטואלי שלהם מסנן דיבורים של תלונות על הממשלה. אנשים גילו שכשהם מכוונים את המסיכות שלהם להשמיע להם דברים טובים אז הם שומעים שירות ותשבחות על ה"לא יעילים" או דברים התואמים לאידיאולוגיה של ראש הממשלה.
ה"מפטפטים" העלו קריאות רבות נגד האופן הכושל והדיקטטורי שהממשלה מנהלת את העולם הוירטואילי. בתעמולת הבחירות שלהם הם הכריזו שהם ינהלו את העולם הוירטואלי בצורה פלורליסטית כך שיהיה מגוון דיעות לכולם.
הרבה מצביעים השתכנעו מטענותיהם והצביעו ל"מפלגת המפטפטים". ואכן, עם הזמן אנשים פחות חשו שהעולם הוירטואלי שלהם משמיע דברים מוטים לטובת ה"לא יעילים". ואז אנשים פתאום קלטו שהמסיכות מכוונות בהתאם לצרכיהם של ה"מפטפטים". בכל מקום הם ראו ססמאות לטובת הרעיונות של המשלה החדשה. מדי פעם היו עדיין שאריות של התעמולה של הממשלה הקודמת, מה שקצת יצר חוסר הגיון במה שאנשים ראו ושמעו.
וכפי שאתם אולי מנחשים. ההגנות רק נעשו פחות ופחות יעילות. יותר ויותר אנשים סבלו מ"ניתוק וירטואלי" מכיוון שהתוכנות לא היו די טובות.
היו אנשים שהתחילו לחשוב שאולי כדאי לשחרר את העולם הוירטואלי משליטת הממשלה. הרי לכולם ברור שהאינטרס של המפלגות הוא לצבור כח. וכאשר הם עושות מונופול על משהו, פחות יהיה חשוב להם בטחון ושביעות הרצון של האזרח. אבל רוב האזרחים פחדו, הרי הם רגילים שהממשלה מכריחה אותם להגן על עצמם. הם לא היו רגילים לקחת על עצמם אחריות. איך הם יכלו לזכור שהממשלה רק הרעה את המצב?