מלכת הסופר – גברת יונה.

אני לא זוכרת איך נכנסתי הנה, ואני לא יודעת איך לצאת. (בחיי, ניסיתי). אני אולי בודדה כאן, אבל למרות הכל – ממש טוב לי! אין פה גשם, שמש קופחת, חתולים ובזים. לעומת זאת הרבה מקומות לשבת בהם בנוחיות, מזון ופירורי לחם בשפע! שתייה זה טיפה יותר מסובך, אבל כשמוצאים את החור המתאים בתקרה, מגיעים למקום חשוך כזה עם צינור שתמיד מטפטף.
כן. אלו החיים הטובים. להתעופף לי מעל האנשים שעורכים קניות, לפטפט שיחות חולין קצרצרות עם הדרורים שלפעמים נכנסים הנה; להתפלח למאפייה ולנשנש לי בזריזות עד שהאופה בא. תמיד זה אף פעם לא אחד. מתחלפים פה האופים לא מעט פעמים. פעם אחת תפסו אותי, אבל מאוד הבהלתי אותם כשהתעופפתי ברעש חזרה לתקרה. הייתי צריכה להיות עדינה יותר, כי עכשיו סיפרו על זה למנהל הסופר פה, והוא שלח איזה איש שמן עם חליפה כתומה, כובע מצחייה וזיפים שיתפוס אותי.
אבל אני לא אתן לו. אני טובה מידי בשבילו. זה תמיד מבדח אותי להתיישב על אחד השלטים המתנדנדים מהתקרה (שכתוב עליהם:" מוצרי טואלטיקה, חד פעמיים, ותינוקות") ואז האיש הכתום בא לתפוס אותי עם מקל ארוך ארוך, שבקצהו רשת פרפרים גדולה. וממש כאשר הוא בא ללכוד אותי, אני מתעופפת לשלט הבא. הוא באמת חושב שהוא יצליח ללכוד אותי ככה? אילו יכולתי להתפקע מצחוק כמו שבני האדם יכולים לעשות (ראיתי את זה כמה פעמים. זה תמיד מבהיל בהתחלה) הייתי עושה זאת ברצון.

כשחם לי – אני מתעופפת לאזור מוצרי החלב והמקררים. כשקר לי – אני מתעופפת לאזור שבו אני מתגוררת. מעל המאפייה. מלבד זאת שיש שם ריח מעלף של לחם חם וטרי, תמיד חמים ונעים שם.
אבל אני לא גנבת מופקרת. אני שומרת ומטפחת את הנוצות שלי יותר מכל שאר היונים שבטח ראיתם. בגלל שאני תמיד על הגובה, ולא צריכה לפחד מטורפים, נעליים של בני אדם, ולחם שזורקים עליי – יש הרבה הרבה זמן פנוי לעצמי. לכן אני בטח היונה הכי יפה שתראו בחייכם.
בנוסף, אני אוכלת רק לחם מלא, שעור ופומפרניקל. שותה מים נקיים, ולא משלוליות; ולא חיה על האדמה המלוכלכת.

הו, שוב פעם הביאו לי את הלוכד המזופזף (מלשון: זיפים לא מגולחים) והיום הוא בא עם הרשת הארוכה שלו. ובנוסף, מקל ארוך עם צבט בקצה, שנראה כמו אחיה הגדול של הרשת הארוכה המוכרת לי מכבר.
עיקמתי את ראשי. מה כעת? הוא ינסה לצבוט אותי בזמן שאני עפה? הו, יופי באמת, נשחק:" צבוטותי"
אני אהיה הבורחת ואתה תנסה לצבוט אותי עם מקל. גלגלתי את עיניי, ורק כדי לתת לו 'פור' עליי (כי כבר אתם יודעים שזה לא כוחות, אז בואו ניתן לו צ'אנס. מסכן, מעניין כמה משלמים לו). עפתי מהקן הנוח שלי מעל המאפייה ועצרתי מעל מקרר נמוך של פסטרמה וחומוס.
הוא התקרב אלי לאיטו ובשתי ידיו הוא החזיק את המקלות הארוכים שלו. תהיתי מה הוא זומם. טוב, לא משנה מה זה יהיה, הוא אפילו לא מגיע לליגה שלי.
הלוכד שלח את הרשת משמאלי, ואת הצבט מימני. הוא נשך את שפתיו, כמו מתכונן לזנק לפתע פתאום! וכאשר כבר התחלתי לפתוח בכוננות את הכנפיים שלי – הוא זינק!! והרשת ובצבת סגרו עליי משני הצדדים! טוב, ליתר דיוק – רק על הזנב שלי. הא! האינסטינקטים שלי פי המון יותר מאותגרים הישרדותית מאשר שלך!
אבל אני מודה – זה באמת היה קצת מפחיד. לכן התעופפתי משם לחלק הכי גבוה בתקרה. הקורות שם אולי גבוהות, אבל ממש לא נוח שם. קר, מסריח ומחניק.
ירדתי משם רק אחרי שלא ראיתי אותו לחלוטין.

כשחזרתי לקן שלי במאפייה, הבחנתי שנתלשו שתי נוצות זנב. הו! בושה וחרפה! הנוצות הטובות ביותר שלי!
בבוקר התעוררתי לקול טיפוס על סולם מתכתי. תהיתי אם אני חולמת, אבל כאשר יד ענקית נשלחה עליי, התחרפנתי לגמרי, ומהר ברחתי. לא ידעתי לאן, ומצאתי את עצמי נוחתת מעל המדפים של היין. נשמתי ונשמתי בבהלה, ומרחוק ראיתי איש אחר, עם חולצה שחורה יורד מסולם מתכת מלוכלך, מהגג של המאפייה.
חוליגנים! ברברים! בושה! חרפה! באמצע שינתי!? אין הם מתביישים? הם מרמים! הו, כמה גברה חמתי כרגע. הם נשארו שם מול המאפייה כל היום. ידעתי מה הם מתכננים. לכן הקמתי לעצמי בית חדש וזמני מעל המדף של הבייגלה. זה היה קרוב מספיק למאפייה. למרות שלא היה שם חמים ונעים, לא היו פירורים, אבל שמתי לב שעברו שם הכי מעט אנשים, כך שהחלטתי להישאר.
בשלב מסוים התחלתי להיות צמאה. כמה השתוקקתי לברז המטפטף ההוא, מים קרים וצחים.
החלטתי לעשות צעד אמיץ ולעוף לשם, למרות פחדתי העז מהאיש עם החולצה השחורה.
נשמתי עמוק ועפתי בנשימה אחת מהירה לחור בקיר.
נשמתי לרווחה ושתתי לרוויה. אך כעת עמדתי בבעיה חדשה. אם אצא, הם יתפסו אותי על בטוח! מה אוכל לעשות? הוו! כמה הכעיסו אותי, וכמה הרגיזו!
לפתע חשבתי, לראשונה בחיי, על האפשרות של הליכה בהמשך החור החשוך הזה. זה מעט הפחיד אותי, אבל לא יותר מהאיש בחולצה השחורה שכמעט מלק את צווארי. מלבד זאת – לא אתן להם את העונג לתפוס אותי! אם אלך! אעשה זאת בעצמי!

ובאמת יצאתי. הסתבר לי שהמשך החור מוביל לפתח, ליציאה. לרגע אחד הזדעזעתי מהריחות שהפיצו הפחים הגדולים שנחו מתחתיי, אבל לרגע אחר כבר לא היה לי אכפת. רוח נעימה, שמש יפה! שמיים כחולים עם מרחב פתוח ועצום של תעופה. איך נשארתי כל הזמן הזה בתוך הסופר המסוגר ההוא!?
תראו את כל מה שהפסדתי כאן בחוץ!
לא ראיתי חתולים ובזים. לא היה גשם והשמש הייתה נעימה. פרשתי כנפיים ועפתי החוצה.

היום אם תראו אותי, אני וודאי היונה הכי מלוכלכת ומרוטת נוצות שתראו! בחיים לא תחשבו עד כמה היא הייתה פעם נקייה ויפה, שאוכלת לחם מקמח מלא ושותה מים נקיים מברזים.
אבל נו, גם לי קשה להאמין שפעם גם אני היית ככה. אבל אני אומרת לכם חד וחלק – עכשיו כשאני בחוץ, יונת רחוב רגילה שמלשלשת על המדרכה, מתנפלת עם חברים על לחם שאנשים זקנים זורקים לנו
ושותה מים משלוליות. זה עדיין פי אלף יותר שווה מהסופר ההוא!
צמחו לי נוצות זנב חדשות! ובעקבות זה, התעופה שלי מעולם לא הייתה נוחה וכיפית יותר!
רכשתי חברים חדשים, ואין יום אחד שמשעמם לי! גם כשילדים קטנים רצים עלינו, חתולים מנסים להתנכל אלינו (ולמרות כל מה שסיפרו לנו, זה קורה לעיתים רחוקות מאוד!) והמים פה עכורים והלחם יבש – בחיי, האם אני מודה ללוכדים שהביאו לי? האמנם הם היו מלאכי הגורל ולא השטנים?
ההא, בחיי, זה מבדח נורא!