מחשבות

המחשבות שלי אוהבות לרוץ.
בדרך כלל הן רצות מסביב לפארק השכונתי באיזה מסלול קצרצר, מעין ריצת חימום. הן מכינות את עצמן למרתון. הן רצות בקלילות בשקיעה אביבית, הנוף מהפנט, הרוח על השיער ויש את הרגשת סיפוק הזאת מריצה. המחשבות נהינות בכל יום מהריצות הקלילות האלה.
והנה, הגיע המרתון.
הוא תמיד בא בהפתעה משום מה. תופס את המחשבות לא מוכנות, עייפות ועם שרירים תפוסים וכואבים. בלי טיפה של כוח למאמץ כזה גדול. והריצה הזאת היא בחול טובעני, בלילה חורפי וגשום. אסור לעצור, אסור להפסיק, אסור לטבוע.
המחשבות חייבות לרוץ. הן לא רצות מהר, תמיד לאט, במהירות מספקת כדי לא לקרוס.
המחשבות אף פעם לא ינצחו, הם תמיד יגיעו ביישורת האחרונה של המתמודדים, מיוזעות ותשושות מהמאמץ. אף אחד לא מברך אותן על הדרך המייגעת שעשו. הן מחפשות מעט מנוחה. אין להן כבר את הרגשת הסיפוק הזאת, יש רק את הכאב.
אבל אין מנוחה.
המחשבות יתעוררו למחרת ושוב ירוצו.
שוב ריצה פשוטה וקלילה. אבל השרירים עדיין תפוסים וקשה לרוץ.
אחרי כל מרתון נוספת צלקת לגופן של המחשבות. לאט לאט השרירים מחלימים והמחשבות שוב רצות באותו מסלול מוכר וכיפי. אבל הן טיפה שונות, הצלקת שורפת ומזכירה את מה שהמחשבות רוצות לשכוח.
הן רצות עם חשש כי הן יודעות שאין ברירה.
צריך להתכונן לעוד מרתון ששוב יפתיע.