מחשבה לעוד יום

איי, אין זה עולם רחב מזה. אני בטוח בזה, ראיתי מרחבים כה רבים ועדיין נמניתי מן המניין. כה רב נותר לי להציץ, ובביטחון רב אשיג אותו, אין בזה פולמוס. שמי ד.ב, אנוכי אדם צנוע אשר חי. כרגע. ברם לא ניתן לדעת לאן אנוכי אתקדם בזרם החיים, יען אנוכי חי וכדרך התורה אדם מסיים את צעדיו במוות.

אכן, זהו רגע מדהים. בנקל חשבתי ובקלות כתבתי. היד מקלידה, העת מתקרבת. הריי כך נולדתי. הריי כך חשבתי! הריי כך יתגלה; הריריי כך אשאיר? עליי כבן אדם לזכור שיש עוד הרבה לקוות בחיים, זוהי דרך התמותה, זוהי האנושות המקורית. כבני אדם אנו חיים; אנו מתים. ולמרות הכל אנו חיים לאחר המוות, בעת ערש הדווי אנו רואים את החיים שלנו, ולא מתיימרים מגורלנו המר, אלא מלאים בחדווה מחיינו המלאים שהשררנו בעצמנו עד כה.

אנוכי גאה. אני שמח; אני חיה פראית שלא ניתן לריסון. אני חיה שרואה את תכלית קיומה דרך בועה אחת וקטנה. כך רובנו חיים, וכך רובנו נשאר. ברם אני החלטתי להשתנות, דרשתי מעצמי להשתנות; האם לב יוגע בלי סוף או נהפוך את ליבנו למבצר שלם העומד לשירותנו כל עת ועט. לבי לא יהיה נוגה, אני מלא בחדווה; אני בטוח שהשקר שקיים בעולם לא ישפיע על לבי, כי אני שונה, מיוחד מאחרים. לבי יהיה כנוגה, אור חזק ומסנוור, שלא ניתן להתעלם ולהישאר אדיש. אכן לבי הוא מיוחד.

ישנם עוד דברים רבים ללמוד, הזמן לא רב; הוא נע כחול טבעוני. לא ניתן לברוח ממנו, אפשר לקבל אותו גרידא. ומה אם אגיד שאסרב לקבל אותו כטבעו, וביצירתו הנשגב? האם יהרגני? האמנם יתעצבני? הרגע יעצרני? אין בידי התשובה. ועדיין קיימת בתוכי התשובה. כל מה שצריך נמצא בליבנו, כל מה שחסר נמצא בראשנו; אנו כבני אדם נשלים את הפערים באמצעות ליבנו, מוחנו ישלים את הפערים באמצעות חושיו, כך אנו חיים- לפי הגישה הפנומנולוגית. וזה לא מספיק. מדוע? לא יודע. אך בהחלט אני מודע לבעיה ולכן הפתרון לא יאחר להיוולד.

לסיכום, אני יודע ומודע שחיינו מתפתח כי עצם נשימתנו אנו מכניסים לתוף גופנו אוויר חדש ומחודש- אוויר שייצור בתוכנו עולם ומלואו. וכך גם אוויר השנאה, האימה, הכאב וכן הלאה. עלינו לחיות בלי חשש מעתיד פגע ונזקים, עלינו לחיות בידיעה שהיקום בנוי למען טובתנו, לכן עלינו להחזיר ליקום טובה על נדיבות ליבו בכך שנחיה חיים מוסריים ומוצלחים. זהו המעשה הכי צנוע כבניי תמותה, אשר אנו יכולים לעשות- לחיות ולתת לאחר אפשרות לחיות חיים טובים יותר.