לתאר כמו מראה

אתמול ישבתי עם אחותי הקטנה,
יש לה תכף מבחן ואני המורה,
איזה כיף שהפעם אנגלית היא המטרה,
ולעזרתנו ספר עם מה שלמדה בכיתה.
קודם צהוב כמו השמש,
כחול כמו הים,
ואז את כל הצבעים, כדי שנדע את כווולם.
ממשיכים ללמוד וגם עולים דרגה,
כבר לא צבעים אלא מספרים,
והיא מתרגשת נורא…
עקבנו אחרי הספר ועכשיו תורם של בעלי החיים,
אך זה כנראה אינו אתגר כי את זה ״כבר כולם יודעים״, ובלי קשר בכלל, בין החתול לכלב והציפור לתרנגול,
הסתתרו עוד ארבע מילים שצריך ללמוד כדי לגדול.
כי אם העזנו לרגע לחשוב שאינן חשובות,
דואגים ללמדם כבר בהתחלה, בכיתות הצעירות.
הן מאוד שכיחות, אולי זוהי הסיבה?
ומשתמשים בהן על בסיס יום יומי, כל ילד וילדה.
בשביל לתאר את עצמנו,
או איזה מכר מהסביבה,
כי ככה למדנו מגיל צעיר שהחברה רובה עושה…
ארבע מילים שלצערי קיבלו מקום כל כך גדול,
אך חשיבותם בעצם קטנה מגרגיר יחיד של חול.
בתחילתו של הספר מופיעות להן שם,
אז בואו עכשיו ביחד ונלמד אותן כולם-
רזה זה ט׳ין, תדעו בעל פה,
ושמן זה פאט, תשננו בלי הפסקה,
גבוה זה טול, ממש קל לזכור
נמוך זה שורט, וסיימנו הכל!
אז למה חשבתי ושאלתי בלב,
חשבתי וחשבתי עד שזה עשה לי כואב,
כואב ששוכחים ללמד את אותם הילדים,
שהערך הרב ביותר מקורו במה שבפנים.
מי לא חשב שחשוב שכל ילד ידע,
איך לומר לחברה כמה היא מדהימה,
איך לתאר כמה מקסים ורגיש חברו היה,
וכמה כישרוני הזמר שעלה על הבמה.
המשכנו בספר בציפייה לעוד איזו מילה
כדי שאחותי תוכל לתאר אנשים בדרך טיפה שונה..
אך עם גודל הצייפיה כך היתה האכזבה
כשהבנו שנכון לשנה זה כל מה שהיא תדע.
האם זה לא נכון שאותם ילדים
ילמדו לתאר קודם את מה שבפנים,
לתאר את האופי, להבחין בנשמה
לתאר קצת מעבר ולא כמו מראה…