למה?

-״מספיק עם היין״ בקשה סבתא ויצאה מהחדר.
-״כוס אחרונה, אני מבטיח!״. עכשיו נשארו רק השניים בחדר.
״לעזעזל בן אדם, תשתחרר קצת,״ נזף בו קול זקן, ״ישבת שם כל אחר הצהריים, נוקשה כמו המלכת האם! שתה קצת יין״ אמר בעודו מוזג את המשקה האדום לכוס הריקה.
-״אני בטוח שאסור לי, אדוני״ השיב לו לילד המבוהל כשהדם האדום כיין ניקז בלחיו.
-״שטויות!,״ לגלג האדם המבוגר, ״עכשיו. מה חשבת?״.
– הוא נלחץ, ״על מה?״ שאל הקול הגבוה והילדותי לאחר כמה שניות של חשיבה מאומצת.
-״על הספר, המחזה. ספר לי״ האדם המבוגר ענה לו ישירות.
-עכשיו לקח הילד הקטן לגימה ראשונה מהיין שנמזג עבורו דקות ספורות לפני, ״אני לא יודע״ ענה לבסוף בבושה.
-״או ג׳ון…״ נאנח הזקן והמשיך בקול רגוע, ״אני לא אצטרך לצעוק עליך, נכון? פשוט תגיד לי״ ציווה עליו.
-הילד הקטן השפיל מבטו וענה, ״שום דבר לא קרה״.
-״כן!,״ הזקן השיב, ״זה בדיוק כמו בחיים,ג׳ון. כולנו יושבים ומחכים שמשהו יקרה.״ הוא לקח רגע כדי להסתכל על הילד שיושב מולו, ״אבל זה אף פעם לא קורה.״. השתררה דממה בחדר, נדמה היה כי כל אחד מהשניים שקוע בעולם עמוק ואישי, חושב על שנאמר בחדר.
״ולמה אנחנו מחכים?״ שבר הקול הזקן את הדממה, ״לאלוהים? למשמעת?״, ושוב שיתק הקול הזקן את החדר. ״למוות?״.