לחפש את האושר

והנה אני בלי בית לחזור אליו, בלי משפחה קרובה.
בחור ישראלי תלוש מהמציאות, מוצא את עצמו מכל המקומות בעולם, בתאילנד. למה תאילנד? אלוהים יודע. אולי בגלל שתאילנד זה החלום. הסתובבתי בתאילנד מחפש את עצמי בין חוף לעוד ים ולא מוצא סיבה להישאר. אחרי פחות משבוע ארזתי את המעט שהיה איתי ונסעתי למקום אחר לנסות התחלה חדשה, הרי לא השארתי משהו מיוחד מאחור.
נסעתי להודו שאולי תסדר לי את הראש המבולגן, אבל הימים הפכו לשבועות ועדיין לא מצאתי סיבה להישאר. לא הייתי מאושר.
ניסיתי עוד מקום- ניו יורק, כי אין כמו טירוף של אנשים אחרים שיסדר את הטירוף שלך, אבל גם זה לא קרה. הייתי אבוד. במרכז העולם הייתי האאוטסיידר הכי גדול. אז החלטתי להמשיך במסע החיפוש אחרי האושר, ולנדוד למרחבים של דרום אמריקה, קצת לשאוף אוויר פסגות.
בין פסגה לפסגה חיפשתי אושר אבל משלא מצאתי אותו, הצלחתי לשכנע את עצמי שהוא יהיה בפסגה הבאה. והוא לא היה. לאט לאט התחלתי לחשוב שאולי למצוא אושר זה דבר בלתי אפשרי.
אבוד וחסר תקווה עליתי על מטוס הביתה לישראל. החלטתי שנשבר לי, שלא אכפת לי יותר אם לא אהיה מאושר. משדה התעופה בתל אביב לקחתי את הרכבת הראשונה שהגיעה.
והרכבת הראשונה שהגיעה, נוסעת אל עבר יעד לא ידוע, דוהרת אל תוך החושך שכבר מזמן ירד, ומסתבר שינואר ואפילו לא ידעתי. אני יושב בספסל האחרון, בקרון האחרון, ולפי השעה גם ברכבת האחרונה. אל הקרון שלי עולה בחורה, ובגלל שזה רק שנינו על הרכבת שנוסעת לאן שהוא, היא מחייכת אליי חיוך כובש שנוגע בעיניים חמות. בחורה ממוצעת עם עיניים חומות ושיער חום שנופל לשני הצדדים ומכסה את פניה כמו שני וילונות. היא מחייכת אליי במין חיבה שכזאת, כאילו היא יודעת שנהיה מסוגלים לתקן אחד את השני. היא ירדה אחרי כמה תחנות, ולא חשבתי פעמיים וירדתי אחריה. סוף סוף אני אשיג את המטרה ואמצא את האושר שנועד בשבילי.
ירדתי באותה תחנה בחורף הגשום, ואני אפילו לא יודע איפה אני, אבל כבר מזמן הפסקתי לחפש, כי מצאתי את התשובה. הכל נעשה ברור- היא הבית שלי. ואיתה אני אהיה מאושר.