לבד

רצתי לאורך הרחוב השומם, על כביש חסר מכוניות. רגליי כאבו, נשמותיי היו כבדות, ליבי פעם בעוצמה, גרוני שרף, אך המשכתי לרוץ. לא היה אף אחד סביבי. החנויות היו סגורות, לא היה איש ברחובות בהם עברתי, אפילו החיות נעלמו. הייתי לבד.
כשהגעתי אל מרכז העיר, המקום שתמיד היה מלא באנשים, מכוניות, ילדים רצים, כלבים וחתולים משוטטים, נעצרתי. נעמדתי במרכז הכיכר שבמרכז העיר והתיישבתי על הקרקע שמתחתיי. היה שקט, שקט יפה ומלא חיים, שקט רגוע ושלו. אין עוד אנשים שיגידו לי מה לעשות, שיקללו אותי, שירביצו לי. אין עוד פושעים, רוצחים, אנסים. אין ראש ממשלה מושחט, או מורה מציק. אין עוד ילדים מגעילים ושטחיים. אין זיהום, אין הרס, אין מלחמות. רק אני. לבד.
נשמתי נשימה עמוקה וחייכתי אל השמיים שלא היה בהם אפילו ענן אחד, רק שמש לבדה, כמו שאני הייתי לבדי. אין אמא, או אבא. אין אחים ואחיות. אין דודים, או סבים. אין אנשים. וה'אין' הזה, מלא בהכל. ככה אני מאושרת, לבד.
"הי, ילדה, את בסדר?"
אמר איש גבוהה שעמד מעליי.
לפתע הכל חזר, האנשים, המכונית, החיות, ההורים, הילדים, המורים, הפושעים, הזיהום, ההרס, המלחמות, העננים, הרעש. הכל חזר. אז קמתי והמשכתי לרוץ, ולרוץ, ולרוץ, רחוק מכולם.