לא עוד

אני יושבת על חול הים. בוהה באופק. הרוח נושבת עליי ועל גופי, רוח קרה וצוננת.
אני לא יודעת כמה זמן אני פה. אולי שעה? שעתיים? שלוש? אני כבר לא יודעת כלום.. אבל הכי בטוח: לא עוד.
לא עוד בכי.
לא עוד שנאה.
לא עוד כאב.
לא עוד שינוי.
לא עוד הצקות.
לא עוד שמות.
לא עוד כינויים.
לא עוד חתכים.
לא עוד מחשבות אובדניות.
לא עוד.

הכל יגמר. הכל רק תלוי בקופסא קטנה של כדורים.. קופסא קטנה המעניקה כל כך הרבה תקווה..

"תישארו נאמנים לעצמכם… ותהיו מאושרים. אל תתנו לאף אחד לשנות אתכם. אל תתנו לאף אחד להוריד אתכם. אל תתנו לאף אחד לרדת עליכם. אל תתנו לאף אחד לפגוע בכם".

אני נכנסת לבית הספר עם רגל ימין. שיער פזור, מאופרת בעיפרון שחור, ברימל שחור, ואיילינר שחור, ובאודם אדום כדם. לובשת חולצת בית ספר שחורה עם חולצה מכופתרת כחולה כהה, ג'ינס משופשף וקרוע בצבע שחור, ונעלי ריקוד שחורות. עם לק שחור מרוח על צפורניי, צמידים שחורים ממלאים את ידיי, ושרשראות גדולות על צווארי.
אולי אני שונה.. אולי אני מוזרה.. אבל אני עצמי. ואני מחייכת, ואוהבת את עצמי. אז זדיינו כולם.