לא לעזוב אותך (מקדמה)

ששש… אתם שומעים את זה? למילים יש קול משל עצמן. אז אל תחשבו שאתם משוגעים, כי אף אחד לא באמת אוהב אותם. אל תסמכו על אף אחד. לפחות לא במאת האחוזים. ועצה שלי, אל תאבדו את הראש, אפילו שהוא מחובר לכתפיים, ותפקחו את האוזניים. תקשיבו טוב טוב למה שאני הולך להגיד עכשיו. אתם בטח תוהים לעצמכם: "מה כבר הבחור החופר הזה רוצה ממני? חי בסרט מי ישמע!". האמת, "שחיי", זאת לא בדיוק המילה, אבל תכף נדבר על זה. אני מאמין שעוד לא יצא לכם להכיר מישהו כמוני. מישהו כל כך חתיך, חכם, מוכשר, חזק, מדהים, והכי חשוב צנוע. אבל ברצינות, אני באמת בן אדם שונה מכל מי שיצא לכם לשמוע עליו.

אולי כי… אף פעם לא הרגשתי אחד כזה. זאת אומרת, מעולם לא הרגשתי אנושי. הריי, מה זה אנושי בכלל? ומי קבע מי אנושי ומי לא? כנראה שאנשים לא אנושיים. אולי האנושיות נאבדה לה? או שהיא לא התקיימה בכלל? למרות שאני זוכר שהייתה תקופה כזו, שהיא כן הייתה כאן. מרחפת לה מעל כולם ונהנת מהנוף. היא כן הייתה כאן, אני זוכר את זה, אבל היום, בעולם האבוד שלנו, היא כמעט נחדלה מלהתקיים, או לפחות ככה אני חושב. בכל אופן, זה אולי נשמע לא קשור כל כך, אבל שהייתי ילד קטן, תמיד חשבתי שאני מין איזה חייזר שבא לחקור את כדור הארץ, אך שגדלתי עם השנים, גיליתי שאני פשוט כמו כולם. סתם עוד חתיכה של עור ועצמות. 84 ק"ג של דם חם. רק עוד יצור נאלח שיחיה כמה שנים טובות, ובסופו של דבר ימצא את עצמו בתוך בור באדמה. דיי מבאס אה?
wellcom to the life nechamot! אז עוד עצה שלי בשבילכם, אם אתם כבר יצורים נאלחים, אז לפחות שתהיו יצורים נאלחים מושלמים, או לפחות כמה שיותר טובים. אתם בטח חושבים שמושלם זה משהו שלא קיים, אבל כנראה לא יצא לכם להכיר אותי. כן, כן, תאמינו או לא, אבל אני באמת בן אדם מושלם! משפחה מושלמת! ציונים גבוהים! חברים בשפע! החיים פשוט לא יכולים להיות טובים יותר! העניין הוא רק… שיש לי איזו שהיא בעיה קטנה. ממש קטנה. קטנטנה. פיצית. כמעט ואי אפשר לראות אותה (תרתי משמע). הבעיה היא ש…

שאני מת! כן! מת! פאקינג דד! זאת אומרת, שאני לא בחיים יותר! וכנראה, שמישהו רצח אותי. או שמישהו דקר אותי, או שאולי שנדרסתי, או שאולי התאבדתי, או שאולי חלתי במחלה סופנית, או שאולי זה פשוט סתם קרה! לא שהייתה לי בעיה רפואית או פיזית, ואני גם לא כאן כדי לבאס אתכם. אני כאן כדי לספר לכם משהו.

אז בכל אופן, הרבה אנשים תמיד תוהים לעצמם איך ההרגשה. אתם יודעים, איך ההרגשה לא להיות בחיים. האמת, שלא משהו. זה דיי מבאס לראות את ההורים שלך מתאבלים על הקבר שלך. האח הקטן שתוהה לעצמו לאן אחיו נעלם. איפה הוא עכשיו? האם הוא נמצא בגן עדן? או בצד השני? והאם הוא יזכה לראות אותו שוב? היו כאלה שאמרו שהלכתי לצד השני. אני שונא את המילה גיהינום. הייתי קצת רע, לא אשקר לכם, אבל לא מספיק רע בכדי להגיע לשם. לא, המקום הזה לא נועד בשבילי, למרות שתמיד היו אנשים חשבו עליי ככה. כמו שיש לכל אחד. היו חושבים עליי דברים רעים. לא יכולתי לסבול את זה. דברים כמו שאני סטוציונר מסריח, ועוד בכלל לא הספקתי לקיים יחסי מין עם מישהי. גם אמרו שהעולם עשה זכות ענקית בכך שהוא נפטר ממני.

מה אני יגיד לכם, לפעמים אנשים לא חושבים לפני שהם אומרים משהו. אתם יודעים? לא קלטתי את זה עד עכשיו, אבל אני לא אמור להתעסק יותר במה שאנשים חושבים עליי. מה אכפת לי אם אנשים רוצים בטובתי או לא? אחרי הכל, אני כבר מת! אני יכול פשוט לנוח על משכבי. אולי כדאי לי לנוח על איזה אי ביוון, שלא יהיה רחוק כל כך מהבית. על איזה ערסל בד שמחובר לשני עצים גדולים. היה יכול להיות ממש כיף עכשיו, לא? הרבה חברים השארתי שם למטה. והמשפחה שלי? אני לא מסוגל לתאר לעצמי מה עובר להם בראש. ובסך הכל, אני מסוגל לספר לכם את כל התחושות והמחשבות שעוברות עכשיו במוחי הלא מתפקד, אך במקום זה אני רוצה לספר לכם משהו. משהו שאולי ישפיע עליכם. משהו שאולי יגרום לכם לעשות את הדבר הנכון, או שאולי לא. אולי הוא ירגש אותכם, או אולי הוא ישעמם אותכם, או אולי גם וגם. מילת המפתח פה היא "אולי", כי אני באמת לא יודע מה עובר במוח הקטן שלכם, אבל אני באמת מקווה שתוכלו ללמוד בזכות הסיפור שלי משהו אחד. משהו אחד על עצמכם, על החברים שלכם, על המשפחה שלכם, או בכלל, משהו אחד על החיים.

אז אני רוצה ללכת כמה חודשים אחורה. כמה חודשים לפני המוות שלי. האמת, שזה משעמם מדי להתחיל ישר מהתחלה. אני מעדיף להתחיל מהסוף. בערך הסוף. כי הסוף שלי, הוא רק התחלה של מישהו אחר, או יותר נכון של מישהי. אז השנה היא שנת 2019, 24 לינואר. על איזו נקודה קטנה על המפה, אי שם במזרח התיכון. במקום שנקרא "עמק יזרעאל", ישנו ישוב בשם אפיקים.