לא לעזוב אותך- פרק ראשון- תלמידה חדשה מגיעה אל גיבורי ישראל- חלק א’

רחוב הרצל 2, קומה ג', דירה מספר 134. אני זוכר את זה כאילו שזה היה ממש אתמול, למרות שזה קרה רק לפני כמה חודשים בערך. בכל מקרה, היא פותחת את דלת הבית שלה, הולכת אל מעלית הבניין וכמעט שוכחת לנעול את הדלת. השעה כבר 8:10. חתיכת איחור גדול אם אתם שואלים אותי, אך למזלה, כל חבריה לשכבה (אם אפשר לקרוא להם ככה) יצאו לטיול שנתי בנגב חוץ ממנה, כך שהיא בכלל לא איחרה ללימודים. היא יורדת במעלית לקומת הקרקע של הבניין שלה ורואה את יבגני, יושב ראש וועד הבניין. יבגני הוא האדם הקרוב ביותר לסבא שהיה לה, מאחר והיא לא הספיקה להכיר את סבאה הביולוגי לפני שהוא נפטר. אומנם יבגני היה רוסי, לבקן ובעל גובה ממוצע יחסית, בעוד והיא אמריקאית, שחומה וגבוהה, אבל אתם יודעים איך זה. בסוף כולנו שבט אחים, במובן מסוים. אז בכל מקרה, האמריקאית השחומה הזאת מאחלת לו יום מוצלח, יוצאת מהבניין, לוקחת את האופניים הכחולות שלה, מחברת את האוזניות שלה לפלאפון, שמה את הפלייליסט האהוב עליה ביוטיוב, ומתחילה לנסוע לכיוון תיכון "גיבורי ישראל". התיכון הכי גרוע בעמק, ואולי אפילו בכל עולם כולו.

למעשה, הוא היה אמור להיקרא פנימיית "גיבורי ישראל", אבל ההנהלה לא רצתה שהתלמידים "ירגישו נבדלים" משאר התיכונים בארץ. כן, זה באמת נשמע נחמד, אפילו הייתי אומר אדיב מצידם. אבל כשהמורים נועלים את דלת הכיתה, כדי שאף תלמיד לא יצא ממנה, זה לא יגרום לתלמידים להרגיש נבדלים, נכון? כדי שהתלמידים לא יצאו מהכיתות ויבריזו מהשיעורים, ההנהלה החליטה לנעול את כל דלתות הכיתות במהלך כל שעות הלימודים. מהרגע שנכנסתם אל שער בית הספר ועד סיום יום הלימודים, אתם תקועים בכיתה של מטר על מטר עם 20 תלמידים מעצבנים ומורה מעצבן עוד יותר. נשמע נורא, אה? זה עוד כלום! תאמינו לי!

הנהלת התיכון הייתה מבקשת מכל תלמיד לבוא עימו שני בקבוקי מים של ליטר וחצי בכל יום, רק בשביל שלא יהיה להם צורך בברזיות. ומה אם ללכת לשירותים? אתם בטח שואלים עכשיו. מה? התלמידים פשוט יעשו במכנסיים לאורך כל שנת הלימודים? אז תאמינו או לא, אבל אתם הטועים. לכל כיתה היה תא שירותים פרטי משלה, כך שאפילו לשירותים לא היית יכול לצאת. זה אולי נשמע נחמד, אבל תאמינו לי שאתם ממש לא רוצים לדעת איזה ריחות דולפו מהתאים האלה. בשתי מילים: גועל נפש! והמורים? כל אחד יותר גרוע מהשני! אני זוכר אפילו שהיה מורה אחד בשם צבי, שהיה מכה את התלמידים שהיו מפריעים לו. ואתם בטח תוהים לעצמכם: "היי! איך יכול להיות שעדיין מכים תלמידים?! אנחנו בפאקינג המאה ה21!". טוב, כנראה שהתיכון הזה שייך למאה אחרת. מסתבר שמילה של מורה מכה יותר אמינה ממילה של תלמיד שפתחו עליו תיק במשטרה. אבל אל תדאגו, בסופו של דבר צבי יצא לפנסיה אחרי שנה שהוא לימד. מניאק מסריח.

ככה התלמידים היו קוראים לו, אך באיזה שלב הפסיקו לקרוא לו כך, כי הנהלת בית הספר הייתה שומעת כל מילה ומילה, דרך מצלמות ההבטחה שהיו שמים בכל כיתה. נשבע לכם, זה היה יותר גרוע מהאח הגדול. רק חבל שאין פרס כספי בסוף. לומר את האמת, ממש חבל לי על התיכון הזה, מאחר והתיכון ממוקם בקיבוץ גבעת הגלעד, כך שהשטח שלו מתרפס על שטחים, על גבי שטחים של שדות פתוחים, וכמעט ללא גדרות. אז אל תחשבו שבית הספר הנוראי הזה היה גוש מסריח של צואת כלבים. היו כמה דברים טובים. אחרי הכל, אם גיבורי ישראל באמת היה מקום נוראי שכזה, מישהו היה שם לב, ואולי היה מגיש תלונה או שורף את המקום המז***ן הזה, אבל נמשיך לדבר עליו אחר כך.

בכל אופן, השעה כבר 8:30 והיא עומדת לאכול אותה ובענק. אומנם, ישוב אפיקים נמצא במרחק של 10 דקות מהקיבוץ, אך משום מה, היא פשוט החליטה לקחת את הזמן שלה בנסיעה. כנראה זה בגלל שהיא ידעה שאין לה יותר מדי למה למהר. בכל זאת, העצלנית הזאת בסך הכל נוסעת לשם בשביל שיחה על מחויבות אישית עם המחנכת שלה, שגם ככה זה לא ממש משנה לה. או שאולי היא פשוט סתם נהנית מהנסיעה שלה. מי שלא מכיר את החור הזה ששמו הוא "עמק יזרעאל", לא יודע עד כמה שהמקום הזה הוא אחד המקומות הנהדרים ביותר שאפשר למצוא בארץ, לפחות לפי דעתי. האוויר הפתוח, השדות הירוקים, העצים הגבוהים, פרחים בשלל צבעים. אדום, צהוב, לבן וסגול. אין סוף לצבעוניות של העמק. בכל הימים בשבוע, ובכל עונות השנה. העמק הוא מקום חיי ונושם. כמו לב פועם של אריה, או נוצות ארוכות של טווס. לא הייתה לי בעיה גם להמשיך חיים ארוכים פה. להקים איזה בית קטן ולחיות כאן עד שאני ימות, אך לצערי זה לא ממש רלוונטי.

בכל אופן, 8:50 והיא סוף כל סוף הגיעה אל שער בית הספר. המקום שאתה הכי פחות רוצה להגיע אליו בבוקר. יון, המאבטח שעומד בעמדת השמירה שמחוץ לשער, מנופף לה לשלום וקורא בקול ברכת בוקר טוב האופיינית לו.

"בוקר טוב! כמה טוב לראות אותך! ממש הפקרת אותי בזמן האחרון!"
בתיכון כמו "גיבורי ישראל", אתה אף פעם לא יכול לדעת אם מורה מחמיא לך כי הוא באמת מתכוון לזה או כי הוא סתם רוצה ללקק לך את התחת, אך יון לא היה מורה. למעשה, היא ויון היו בני דודים מדרגה ראשונה, כך שהם תמיד היו ביחסים טובים. אפילו, הייתה פעם אחת שיון הצליח להגניב את המפתחות של ההנהלה, ועזר לה לצאת מהבית ספר בזמן יום הלימודים.

היא גילגלה עיניים וגיחכה.
"חה, חה, חה. ממש הצחקת אותי יונתן."
"מה את צוחקת? אני באמת רציני לגבי זה. אם עוד פעם את תתחילי להבריז ככה, אני לא יודע מה אני יעשה לך!"
קצת מלחיץ לשמוע שומר של בית ספר אומר דבר כזה לתלמידה, אבל כמובן שהוא רק דאג לליב. חוץ מזה, למרות שיש לו מבנה גוף שרירי וחסון, יון לא היה מסוגל לפגוע באיש. אפילו לא בזבוב. למען האמת, הסיבה היחידה שיון עובד בתור מאבטח, היא שלא הייתה לו ברירה אחרת, מאחר והוא היה חסר עבודה.
"אוקיי, אוקיי. מה שלומך בכל אופן?"
ליב שאלה.
"שלומי מצוין, תודה ששאלת. באמת שלא יצא לי לראות אותך הרבה זמן. שוב חזרת להסתובב עם החבורה זאת?"
היא גלגלה שוב את עיניה הירוקות וגיחכה גיחוך מזלזל עוד יותר ממקודם.
"אממ… יכול להיות. מה הבעיה בזה?"
"אין שום בעיה. אני אישית לא מבין ממה את צוחקת, אבל שיהיה…"
"אתה יודע בדיוק למה אני צוחקת! אתה אומר את זה כאילו למישהו מעניין אותו עם מי אני מסתובבת, אבל לאף אחד לא באמת אכפת מזה."
"אוי, נו באמת! שנינו יודעים שזה ממש לא נכון."
"טוב, טוב, שמענו עלייך אבא, אבל אם באמת אכפת לך כמו שאתה אומר, אז כן. חזרתי קצת להסתובב איתם, אז מה? במילא אני לא באמת מצליחה ללמוד כאן, ובמילא לאף אחד לא אכפת מזה, אז אל תנסה לעשות מזה עניין גדול."
"אני לא עושה מזה עניין גדול. עתיד שלך, בעיה שלך. את יודעת שאני לא יכול להכריח אותך ללמוד, כמו שאת יודעת שאני לא יכול להגיד לך עם מי להסתובב ומי לא, אבל רק שתדעי שמה שאת עושה עכשיו, עוד עלול לשבש את כל התוכניות שלך לעתיד, שלא רחוק ממך דרך אגב. את לא רוצה לסיים כמוני ולעבוד בתור מאבטחת בבית ספר בעייתי, נכון?"
"אל תדאג לגבי עתיד שלי! אני מבטיחה לך שאני יצליח בדיוק כמו האחים שלי, עם או בלי בגרות. וחוץ מזה, אל תמעיט בערך העבודה שלך. כל עבודה מכבדת את בעליה ,לא?"
"לא שאתה בן 22 ומרוויח שכר מינימום של ילד בן 16, אך בכל מקרה, אני מקווה בשבילך שאת עושה את הדבר הנכון."
היא נותנת לו חיבוק בני דודים שכזה ונפרדת ממנו לשלום.

היא נכנסת לתוך המסדרון הראשי במטרה להגיע לכיתה שלה, ולפתע היא פוגשת את מלאכי פלדמן, מנהל התיכון. בראש הנהלת תיכון "גיבורי ישראל", יושב בחור אלמן בן 46, עם מראה של בחור בן 68. האלמן בן ה46 הזה, אולי נראה דיי חביב, למרות הקמטים בפנים והשיער הדליל, אך מלאכי פלדמן הוא ללא ספק האדם הכי חרמן שאני מכיר. במהלך שנה אחת, המנהל החביב הזה הספיק להטריד לפחות ארבעה מורות, חמישה תלמידות, שני תלמידים ומורה, וזה עוד מה שידוע לי, כן? אני לא רוצה לדבר בכלל על אונס. אף אחד לא ממש אוהב אותו, ובצדק, אבל באיזשהו מקום, תמיד ריחמתי עליו. עד כמה שההתנהגות שלו לא הייתה מקובלת עבור אף אחד, הוא בכל זאת איבד את אהובת ליבו. הוא בסך הכל אדם שצמא לאהבה, כמו כולנו בעצם. אבל אל תחשבו שאני אוהב אותו, כן? אני ממש לא אוהב אותו.

"תראו מה יש לנו כאן! האם זאת לא מי שאני חושב שהיא?! הרבה זמן לא ראינו אותך!"
היא פשוט שתקה והמשיכה ללכת.
"אז מה שלומך?! מה שלום אמא?! לא שמעתי ממנה הרבה זמן!"
היא המשיכה לשתוק. היא קיוותה שאם היא תתעלם ממנו אולי הוא פשוט יעזוב אותה, אבל פתאום, מלאכי תופס לה את הזרוע ולא נותן לה לעזוב.
"אני מדבר אלייך, אם לא ששמת לב!"
"עזוב אותי כבר, חתיכת סוטה מסריח!"
היא דוחפת את המנהל החביב הזה ממנה ורצה אל סוף המסדרון. תכלס, עד כה היה לנו סתם עוד יום לימודים רגיל ביותר בתיכון "גיבורי ישראל". ממש יום שגרתי ומשעמם לגמרי.

היא עוברת בין המסדרונות המפותלים של בית הספר על מנת להגיע אל חדר המדרגות. רוב מסדרונות בית הספר היו צרים וארוכים. קירות מתקלפים וצבועים בצבע כחול בהיר. חלונות שבורים ומלוכלכים. אבק בכל מקום שאתה דורך עליו. ובחורף, היו אפילו כמה דליפות מהתקרה. נשבע לכם, תמיד שהייתי הולך באחד מהמסדרונות האלה, הייתה בי תחושה כאילו אני בתוך סרט אימה. רק היה חסר לי את הרוצח במסכה ועם המסור החשמלי, שיחכה לי בסוף המסדרון ויעשה מרחץ דמים עלוב שכזה.

בסופו של דבר, היא מוצאת את חדר המדרגות ועולה אל הקומה השנייה של הבניין הראשי, שם נמצאות הכיתות של שכבת י'א. אמצע מסדרון, דלת שלישית מימין, חדר מספר 1202 או כיתה י'א3 בקיצור. שהיא מתקרבת אל דלת הכיתה שלה, היא שומעת קולות של שני אנשים. היא מסתכלת מבעד לדלת ורואה את המחנכת שלה, מירה טובים. יושבת לה על כיסא פלסטיק זול, לבושה בשמלה שחורה עם לבבות אדומים. עיניה החומות בהקו, ושיערה הלבן היה מקורזל ומפוזר. היא נכנסת אל תוך הכיתה ומבחינה באדם השני שהיא שמעה.

הוא היה קצת מוזר, אם יורשה לי לומר. בחור צעיר יחסית. גובהו היה דיי ממוצע, והוא היה לבוש בבגדים מוזרים וצבעוניים מאוד. שיערו מחומצן בשילוב צבעים של שחור וכחול, והיה לו שני עגלים באוזן הימנית ואחד באף. משום מה הוא היה נראה לה מוכר מאיפשהו, אך היא לא ממש הצליחה לזהות מאיפה. היא הבינה כי השניים בשיחה רצינית ושאלה אם היא יכולה לחזור עוד מעט, אך הם לא ענו לה.
"… הבנתי, תודה רבה לך. מקווה שאוכל לעזור לה."
הבחור המוזר אמר למירה וחיבק אותה לשלום. כשהוא יצא מדלת הכיתה, הוא הסתכל עליה. אך לא סתם הסתכל עליה. הוא הסתכל עליה במבט חודר. הוא הסתכל עמוק אל תוך עיניה הירוקות, והיה נראה כאילו שהוא כועס עליה משום מה. כאילו שהיא עשתה לו משהו נוראי.

"אוו! ליב ווינטרפלד! כמה טוב שבאת! בואי, כנסי! חיכיתי לך!"
ליב נכנסת אל תוך כיתה ויושבת גם על כיסא פלסטיק זול, מאחר ולהנהלה החליטה שלא לקנות כיסאות חדשים.
"מה שלומך ליב? איך עבר לך השבוע? עשית אולי איזה משהו מיוחד?"
מירה שאלה בנעימות שכזו. למירה יש את הקול הכי נעים בעולם. קול מלטף כזה. כמו שמיכת פוף חמה שעוטפת אותך מכף רגל ועד ראש. גם אם היא הייתה כועסת על מישהו, או אפילו צועקת, אתה עדיין יכולת להרגיש את הקול שלה שהיה מרגיע את כל העצבים בחדר.
"את יודעת. רגיל כזה. לא עשיתי משהו יותר מדי מיוחד. בעיקר מנצלת את הזמן לנוח ולחשוב."
"יופי, אני שמחה שאת בסדר."
"דרך אגב, מי זה היה הבחור הזה שדיברת אתו? אף פעם לא ראיתי אותו כאן."
"מה? הוא? סתם איזה אחד. הוא בסך הכל חבר וותיק מהעבודה הישנה שלי. הוא בא הנה כדי לשאול מה שלומי אחרי הרבה זמן שלא התראינו."
מירה הייתה דיי מתוחה. היה נראה כי היא משקרת לגבי הבחור, אך למרות זאת, ליב העדיפה להפסיק לדבר עליו, כי תכלס, למי אכפת מי זה הבחור הזה.
"אוי… כמעט שכחתי… התרופות!"
מירה קמה מהכיסא, על מנת להביא את תיק העור שלה, בשביל התרופות שהיא נוטלת. לאחר שהיא נטלה את תרופותיה, מירה המשיכה לשאול את ליב שאלות חודרניות כמו:
"אז מה שלום אמא שלך? איך בעבודה שלה? היא מסתדרת?"
"לא השתנה הרבה אצלה. עדיין עובדת קשה. אני מאמינה שעוד מעט אנחנו נסיים לשלם את כל החובות שאנחנו חייבים לארצות הברית."
"אוקיי, אני שמחה מאוד לשמוע על כך."
מירה חייכה אליה חיוך רחב, בתקווה שליב תחייך אליה בחזרה. בסופו של דבר, היא חייכה אליה חיוך מאולץ שכזה.
"חשוב לי מאוד שתמיד תזכרי שאני כאן אם את צריכה עזרה. כל דבר, לא משנה מה או מתי, אני תמיד כאן זמינה בשבילך ומוכנה לעזור לך בכל מצב."
"אני יודעת מירה… את אומרת את זה כל הזמן, אבל תודה רבה."
שתיהן התחילו לגחך מקצת בעוד ומירה עדיין עומדת. לאט לאט, החיוך של ליב נהפך ממאולץ לאמיתי, ופניה החלו להתרכך טיפה. אך כל זה השתנה מיד ברגע שליב המשיכה לדבר.

"אז… למה ביקשת ממני שאני יבוא היום? הבנתי שאת רוצה לדבר איתי על המחויבות האישית שאני אמורה לעשות, אני צודקת?"
"בואי נגיד… שיש לנו… לא מעט על מה לדבר, אוקיי? אבל אל תדאגי. הכל יהיה בסדר גמור."
מירה הולכת לארון של הכיתה ומביאה לליב שמרדף מלא במסמכים.
"כפי שאת יכולה לראות כאן, מאז שהגעת לכאן את עשית לא מעט."
"לא מעט מה?"
"לא מעט."
"אוקיי…"
מירה מתיישבת על הכיסא שלה בזהירות על מנת לא ליפול, בעוד וליב מרפרפת על המסמכים הללו. מסמכים אשר מראים את כל התיעודיים של כל "הדברים" שליב עשתה, או לא עשתה במהלך השנה וחצי האחרונה. לאחר שמירה מתיישבת בחזרה בכיסאה, ליב מחזירה למירה את השמרדף והיא מתחילה להקריא את המסמכים בקול.

"במהלך מחצית שנת הלימודים הנ"ל, התלמידה ליב ווינטרפלד נתפסה על חם כשהיא מבצעת כמה וכמה מעשים בוטים ואף נבזים. ראשית כל, התלמידה הנ"ל נתפסה במצלמות האבטחה בעוד והיא נתקלת במריבה מול שלושה מחבריה לכיתה, אשר כללה אלימות מלולית ואף פיזית."
"מה פתאום! איזה שטויות! זה הם שהתחילו ללכת איתי מכות!"
מירה מסתכלת על ליב במבט של "סתמי ת'פה ותני לי להמשיך לקרוא, אבל בקטע טוב.", וליב מיד בולמת את פיה.
"בנוסף לכך, מספר מורים התלוננו על קללות, הפרעות, וחיסורים אשר התלמידה הנ"ל צברה לאורך כל המחצית ו ב נו ס ף…"
"טוב! אוקיי! אוקיי! הבנתי! אז יש לי כמה בעיות עם כמה תלמידים וכמה מורים בבית הספר! אז מה?"
"מה מה?"
"מה הבעיה בזה?"
"באמת, מה הבעיה?"
"אולי הבעיה שביקשת ממני להגיע לכאן, ועוד בשמונה בבוקר. ולחשוב שהייתי יכולה עכשיו לישון כל היום ולא לצאת מהמיטה."
"טוב, אז אם ככה, את יכולה ללכת. אני לא אפריע לך."
"באמת?"
"כן, באמת."
"וואי מירה, ממש תודה! אין עלייך!"
"כן, ברור, ברור. אני בטוחה שמלאכי ישמח לעשות איתך את השיחה הזאת ביום מין הימים."
"טוב אז נתראה… רגע! אמרת מלאכי עכשיו?"
"אממ… אני חושבת. את יודעת, בגילי זיכרון הוא דבר שחולף לו לאט לאט, אבל כמו שאת מכירה אותי ליב, אני תמיד יודעת מה אני אומרת ומתי לומר אותו בזמן המתאים."
"אממ… במחשבה שנייה… לא אכפת לי להישאר איתך לאיזה כמה דקות, את יודעת, בכל זאת, חיכית לי כל כך הרבה זמן, וכל זה לחינם? מה פתאום…"
מירה מגחכת גיחוך קטן ומיד חוזרת לשורש העניין עליו שתיהן התכנסו.
"אובחן ליב, כמו שכבר הבנת, בשנה וחצי האחרונה שהיית כאן, עשית לא מעט."
"כן… אני חושבת שדיי מצינו את העניין הזה, אז מה בדיוק הבעיה?"
"מה בדיוק הבעיה?"
"כן, כבר שאלתי אותך את זה."
"ואני שואלת אותך עכשיו."
"אבל את זאת שקראת לי לכאן על מנת לפתור את הבעיה הזאת, לא?"
"ובכל זאת, אני חושבת שאת תלמידה מספיק נבונה בכדי להבין מה הבעיה שאליה התכנסנו."
"טוב… הבנתי כבר מה את רוצה ממני. אם לא נצליח להיפטר מההרשעות שלי לפחות עד סוף השנה, אז לא תוכלי להעביר אותי לכיתה י'ב בסוף השנה, ואז זאת תהיה בעיה רצינית לעתיד שלי… אני מתחילה להרגיש שאני שומעת את זה יותר מדי פעמים."
"יכול להיות, ובכל זאת, מה את חושבת על זה?"
"שאני ממש שמחה שזה מה שאני עושה ביום האחרון של החופש שלי מהלימודים!"
"תגידי תודה שאני עושה איתך את השיחה הזאת ולא מלאכי."
שתי הבנות מסתכלות אחת על השנייה…
ומתפוצצות מרוב צחוק!
רק המחשבה שהמנהל האיום הזה יעשה שיחת בירור עם ליב גרם להן כמעט ליפול על הרצפה.
"טוב… טוב… אז עדיין לא ממש הבנתי. איך את רוצה בעצם שנפתור כל הבעיות האלה? בעזרת קסם או משהו?"
"אני דווקא חשבתי שנתחיל במשהו פשוט. המחויבות האישית שלך."
ליב גלגלה עיניים ונאנחה.
"כפי שאת יודעת, אנחנו עוד כמה שבועות מתקרבים לקראת סוף המחצית הראשונה של השנה, ולפי מה שכתוב בתיק האישי שלך, את זקוקה ל56 שעות של מחויבות אישית על מנת לקבל תעודת בגרות!"
"אוי לא! מה נעשה?!"
ליב אמרה בציניות. היא מסתכלת על המבט הרציני של מירה ומיד משתתקת.
"טוב אז… איזה מין חלטורה מצאת בשבילי?"
"אממ… לא לזה בדיוק התכוונתי, אבל אוקיי. אולי אני הספקתי לספר לך אבל תלמידה חדשה עומדת להצטרף לכיתה שלנו. היא באה מאמריקה בדיוק כמוך, וממש במקרה היום היא מגיעה אל בית הספר, אז חשבתי שאולי תוכלי לחנוך אותה."
"לחנוך אותה? מה אנחנו פה?! כיתה ד'?!"
"לא לחנוך לחנוך. את יודעת, לעשות לה סיור בבית הספר, לעזור לה עם החומר הלימודי, להכיר לה חברים חדשים…"
"באמת? את רצינית? אני הבן אדם הכי לא חברותי שיש כאן! איזה חברים בדיוק אני יכולה להכיר לה פה?! זה יהיה טעות מצידך לתת לי לחנוך אותה!"
"טוב, אוקיי."
"מה אוקיי?"
"זה בסדר. את יכולה להחליט שאת לא רוצה לעשות את זה, אוקיי? אבל אז, הדבר היחידי שתוכלי להתנדב בו הוא עזרה אצל יוסי השרת. לפי מה שאני הבנתי, בכל סוף שבוע יוסי מגיע לתיכון ומתקן את כל תאי שירותים שנסתמו, ויש הרבה מהם."
"באמת?! בגלל זה יש לו ריח של צוואה ונייר טואלט משומש! איזה מסריח!"
תנו לה איזה רגע להבין.
…
"אהה… את מתכוונת לזה שאני גם אצטרך לעזור לו ב… הבנתי… טוב, אז איך אמרת שקוראים לילדה הזאת?"