כי מי יודע עוד כמה מתמודדים – יכולים להינצל?

יותר מידי מתמודדים – מתחננים לעזרה,
אך המענה הקולי – הוא היחיד שמגיב בחזרה.
ולאט לאט הם שוקעים – בלי עזרה מאף אחד בגיזרה,
ומקבלים על עצמם – את רוע הגְּזֵרָה.
ופתאום הם מרגישים לבד – הנפש הכי מוזרה,
שנפשם אינה שייכת לפה – לעולם הזה היא זרה.
.
כמה סבל יכל להימנע – אם הם היו מקבלים את העזרה בזמן?
אולי אז במקום להיכנע – הנפשות היו בוחרות להציל את עולמן?
אולי במקום שהמדינה תשקיע בעוד מנה – של תוכן ממומן,
היא תיתן עזרה למתמודד מלכתחילה – של מטפל מיומן?
למתמודד ייחסך סבל – והמדינה תרויח מכך במזומן.
.
הפיתרון אולי פשוט – אך לא הביורוקרטיה,
יותר מידי כללים נוקשים – ופחות מידי סימפטיה.
וזה קשה להסביר שוב ושוב – לפקידים שברירת המחדל שלהם היא אפטיה,
ופתאום, אדם כל כך רוצה – לתקשר בטלפתיה.
אך האם זה יעזור מול פקיד שבתחום סמכותו – מתנהל כאוטוקרטיה?
.
במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
מאהוביהם של אלה שלא הצלנו – צריך להתנצל.
אך חשוב יותר – את המשאבים נכון לנצל,
כי מי יודע עוד כמה מתמודדים – יכולים להינצל?