כאבי גב

כאב גב תחתון – אחת הפציעות הקשות ביותר. מי שלא יודע מהם כאבי גב, חושב שהאדם שמולו סתם מתלונן (איך אומרים בצבא? 'ציפלינגר', כלומר מתחזה), והתלונות שלו חסרות פרופורציה או מוגזמות.

לפני כשתים עשרה שנים, באתי כהרגלי להעביר את בתי בת השלוש למיטתה, אחרי שנרדמה במיטה שלנו, ההורים. התכופפתי באופן שכל מי שסובל מכאבי גב יודע שאסור, והרמתי אותה כשכל משקלה על הכיפוף של הגב. נשבע לכם ששמעתי את ה'קנאק', את פריצת הדיסק ואת הזרם החשמלי שעבר לי בגוף.

עשרים דקות הייתי בהלם, ולא ממש הבנתי מה עבר עלי. מעט מאוחר יותר, כשלא יכולתי לשבת או לשכב או לישון, וכשהבנתי שהכאב חזק, ברור, ולא הולך לעבור, התחלתי לחשוב על כל אותם האנשים ששמעתי אותם מתלוננים על כאבי גב, ולא הבנתי אז על מה הם מלינים.

לא הבנתי איך אפשר לחיות ככה. פניתי לכאלו שחוו את הפציעה הנוראית הזאת, ונדהמתי לגלות שאין שום עצה מסוימת אחת שתעזור. אף עצה לא דמתה למשנתה. כל אחד מהנשאלים, חווה את אותו הדבר, אך צבר תובנות שונות לעניין.

איכות החיים פחתה בחצי. מעכשיו, מטלות פשוטות כמו יציאה טריוויאלית לטיול עם הילדים, ללכת לים, לבריכה או סתם לעבודה יומיומית – היו משימות שדרשו תכנון מראש, ותפילות שאולי יהיה לי 'יום גב טוב', כזה שנסבל ולא משכיב אותי מכאב.

אחת עשרה שנים, שבמהלכם חוויתי עוד שלושה-ארבעה מקרים של גב תפוס, והשבתה של כמה ימים בכל פעם, של בעיות גב, של זריקות, ושל טיפולי כאב. אחת עשרה שנים של טיפולים מכל הסוגים: אורתופד ותרופותיו, כירופרקט כזה או אחר עם שיטותיו, דיקורים, יוגה, רפלקסולוגיה, הומיאופתיה, בי"ס לגב של קופת החולים, עוד צילום, עוד אתופן (שם גנרי, במרשם רופא בלבד), עוד דיקור…
מה לא עשיתי למען הגב!

הטיפולים, בחלקם היו טובים ובחלקם רעים (כל מיני "מטפלים" או כירופרקטים שרלטנים), כאשר במקרה הטוב ביותר הם עזרו בהקלה רגעית לשבוע-שבועיים, ואח"כ חוזר חלילה.

ואז חל המפנה.

חבר ילדות שחזר למעגל החיים שלי, הפך למדריך ריצה. הוא התחיל להקים קבוצות ריצה למתחילים, ו"נדנד" לי ללא סוף להצטרף. סיפרתי לו על הגב, ועל הטרשת-הנפוצה שלא מכבר אובחנה אצלי. למזלי, הפגיעה של מחלה זו, היתה יחסית קלה, והתבטאה בצליעה בלבד. זה לא הרשים אותו.
"בוא!" פקד עלי.
כך עשיתי.

אני לא ספורטאי גדול. אולי קצת כדורסל שכונתי עד אותו מקרה הגב. במשך אחת עשרה השנים שעברו, בהם סבלתי מכאבי גב, היה הכאב לפעמים חזק ובלתי נסבל, ולפעמים חלש ומאפשר לבצע דברים פיסיים – אבל תמיד היה שם.

ריצה היתה פעולה שנחשבה למזיקה לגב, כך לפי מה שהבנתי ממה שקראתי ממקורות שונים. אמרו שזה מעביר זעזועים לחוליות, שהריצה בניגוד להליכה תובענית למפרקים וגורמת לשחיקתם. המאמן אמר שזה שטויות. הוא צדק.

לפני שנה בדיוק התחלתי לרוץ. על התועלת שבריצה אוכל לכתוב עוד עשרה עמודים. על כך שרזיתי, שהתחזקתי, ועל כך שאני יותר ערני וחיוני – אולם לא זה הנושא. מה שכן אומַר, זה שאחרי עשרה חודשים של אימונים – נעלם כאב הגב כמעט לגמרי!

אני עדיין עובד בעבודה משרדית. תשע שעות על כסא מול מחשב, ואני עדיין מרגיש קצת עומס על הגב. מצד שני, זה קורה גם לכאלו ללא פריצת דיסק או בעיות בגב.
למדתי לקום, לעשות קצת תרגילים, וכמו כל אחד אחר בסיום יום העבודה, אני קם והולך הביתה.
אין כאבי גב.
למעשה, כמעט שכחתי שסבלתי פעם מהגב.

עד אותו חמישי בערב.

ניקיתי את המרפסת שלנו. לא פעלתי על פי הכללים הנכונים של הגב. בשאננות, התכופפתי להרים כל מיני דברים, כנראה עשיתי תנועה לא נכונה… ו'קנאק', זרם חשמלי, והגב שוב תפוס!
ניסיתי בנואשות כמה תרגילי מתיחות, אך הן לא עזרו.
'לעזאזל', חשבתי לעצמי, 'זה חזר!'.

מפלס החרדה לא הפסיק לעלות. אשתי, שמכירה את הנושא טוב ממני, היתה בהלם והתחילה להתפלל למעני. הנה, אפיזודת הגב חוזרת. שוב כל מגבלות התנועה, שוב טיפולי כאב, שוב חיפוש אינסופי אחר טיפול יעיל ועוזר. התחלתי לחשוב שלא אוכל לחזור להתאמן, שהנה שוב אשמין ואחזור לאומללות הזאת. הייתי בחרדה, עטוף ברחמים עצמיים ועל סף בכי.

ואז קרה הנס – ללא שום טיפול (למעט שלושת כדורי האתופן), הכאב עבר כליל אחרי עשרה ימים.

יום למחרת המקרה סירבתי לתת לגב להביס אותי. עם אתופן על הבוקר, יצאתי כמתוכנן עם הילדים, למחנה הכולל לינת שטח. ההתנהלות לא היתה קלה, אבל התעקשתי. אחרי עוד כדור שלקחתי בערב, ישנתי כמו קרש באוהל.

למחרת כשהתעוררתי, גיליתי שהכאב התעמעם. בלעתי שוב כדור על הבוקר, הכאב היטשטש, וחזרתי בזהירות, לפעילות כמעט כרגיל. חזרנו הביתה, ויום לאחר מכן חזרתי לעבודה.

ביום שני שעבר, כשהכאב נמצא אבל עמום וחלש יותר, יצאתי לריצת בדיקה. ככל שעברו הקילומטרים הכאב התפוגג יותר ויותר. הייתי מאושר.

היום, בדיוק עשרה ימים אחרי, אני כמו חדש.

חברים יקרים – ספורט, ספורט, ושוב ספורט! לולא זה – המקרה האחרון היה נמשך מי יודע כמה זמן, ויכולתי שוב להיות משותק חלקית.
בזכות הספורט הגוף שלי חזק ויציב. שרירי הרגליים והגב תומכים בעמוד השדרה, וההיתפסות האחרונה חלפה ללא עקבות של ממש.
המקרה הזה זרק בי תובנה אחת גדולה: לא!! לזלזל בגב. גם כשלא כואב, יש להמשיך עם תנועות נכונות, ועם זהירות. לא להפסיק לרוץ. אתה לא יכול בגיל ארבעים ושמונה, להרשות לעצמך להיות בטטת כורסא. מבלי שמשהו יכאב לך, וכדי ששום דבר לא יכאב, הפתרון הוא רק ספורט.
אם תשאלו אותי – ריצה עדיף. לבריאות!

עכשיו נשאר לי רק להפסיק לעשן.