יש תקווה – הבריאה יותר מהכול חזקה!

לאחרונה יצא מצעד המונים מתל אביב, של אנשים שרצו לציין את יום המלחמה בתופעת ההתאבדות, שפשטה בקרב בני הנוער.
הסיפור הבא מדגים עד כמה מעשה כזה הוא אבסורדי:

יום אחד נקלע רב אחד לחנות מכולת בחיפה. החנווני שהיה צריך ללכת דחוף, ביקש ממנו שישמור על המקום לכמה רגעים. מיד שיצא נכנס למקום אזרח מקומי.
"איפה בעל הבית?" שאל האיש, שרצה לקנות מצרכים.
"אין לחנות הזאת בעל בית!" ענה הרב.
"כיצד ייתכן הדבר?!" התרעם הקונה. "אם אין לחנות בעל בית, כיצד הגיעו כל המצרכים האלו למדפי החנות, כשהכול מסודר ונמצא במקומו הראוי!"
"אה, זה?!" ענה הרב. "פשוט מאוד. הייתה פה לפני שבוע סערה גדולה, ומכולה נפלה מאניה שבנמל. תכולת המכולה נשפכה לחוף. באה רוח גדולה והעיפה את כל המצרכים הללו לבית הזה. משך דורות, הבית הזה היה מוזנח ובצירוף מקרים נדיר, הקורה כידוע לך, עפו קורות עץ מבניין שנבנה בסמך והסתדרו כמדפים על קירות הבית. לפי צירוף המקרים, הקיים כידוע לך בטבע, כל מצרך עף בדיוק למקום המתאים לו על מדף ולפי סדר."
"איזה שטויות אלו!" התרעם האזרח. "כשראיתי אותך חשבתי שאתה רב מכובד, אבל עכשיו אני רואה שאתה שוטה שבעולם, ומדבר דברי הבל!"
"אהה!" אמר הרב. "זה מה שמפריע לך? שצירוף מקרים פשוט, גרם לכך שבית תמים נראה כמו חנות מכולת?! אבל, מצד שני, לא מפריע לך כלל להאמין בתורות האבולוציה שטוענות שכל היקום כולו, שבו שורר סדר פי מיליוני מיליונים רב יותר מאשר בחנות זאת?! כלומר אתה מניח שלחנות הזאת, מוכרח להיות בעל בית, אבל אתה לא מתקשה כלל להאמין שליקום כולו, אין כלל בעל בית?!"

עשרים אחוזים מהנערים חושבים על התאבדות. זאת הסטטיסטיקה שעלתה ביום שבו צעדו המוני תל אביבים, במצעד למען כל האנשים הנתונים בסכנת התאבדות.
אבל השאלה שנשאלת מדוע זה קורה. הסיבה העיקרית היא שאנחנו רואים בחיים שלנו, לטוב או לרע, משהו אישי, פרטי ולא מסוגלים לראות את החיים בהקשר הרחב, האמתי שלהם.
החיים שלנו, הם חלק מהקיום של היקום הנפלא הזה, שנברא. עלינו להכיר את היקום הזה, כדי שנוכל לחיות חיים מאושרים ומהותיים. האגו שלנו, הרואה באדם הבודד את מהות החיים, נוטה לתפוס את תהפוכות החיים, כשלילי וחיובי. כך נוצר מצב שבו אדם יתפוס את החיים כשליליים ולא ראויים לחיות אותם. אבל האמת היא שבחיים אין טוב ורע, אין כישלון והצלחה. עצם החיים, הזורמים כל הזמן, המתפתחים בלי הפסק, מורכבים מניגודים. אין בניגודים אלו מהות אמתית, חוץ מאשר הצורך ההכרחי בקיומם, כחלק אינטגרלי מהחיים שנוצרו, מהיקום עצמו.
החיים מורכבים מהמון דברים קטנים, חסרי חשיבות. העיקר הוא החיבור המופלא בין הכול ובין כולם – כולנו מחוברים במארג המופלא של היקום והקיום.
מאחורי היקום העצום והנפלא הזה, עומד בורא. אין דבר שנברא ואין לו בורא. זוהי טעות לתפוס את החיים כמכונה אוטומטית שאין עליה פיקוח. המחשב המתוחכם והמשוכלל ביתר שימציאו אי פעם, עדיין לא יהיה לו שום קיום, ללא התוכנה שמישהו יתכנן לפרטי פרטים כדי להפעיל אותו.
היקום, הקיום שלנו, יש לו מהות, יש לו מטרה, יש לו אבא… אין סיבה שהאדם ירגיש בודד עד כדי כך, שיחשוב שחייו לא ראויים. החיים שלנו הם חלק ממהות גדולה וענקית, נפלאה ומושלמת. רק אנחנו, בתור חלקיקים של הבריאה, עלולים לראות בהם פגמים וחסרונות, כישלונות. הרע אין לו קיום, בדיוק כמו שהחושך נעלם מיד כשנכנס קצת אור. החושך הוא העדר אור. הרע הוא העדר טוב. ברגע שנתחבר לטוב, נתחבר לחיים עצמם.
ולסיכום: הקשיים שלנו הם ההוכחה הכי טובה שהבורא אוהב אותנו. כי למי נותנים את השיעורים הקשים ביותר בכיתה? לתלמיד המצטיין, האהוב. בלי קשיים אין לנו התפתחות ורק עם קשיים ערכנו עולה.