ייחודיות, נקודת המבט שלי

הרחובות הגשומים של דצמבר. והנה עוד חסר- בית מסתתר לו בתוך קופסת קרטון, הוא משתעל, הוא לגם עוד לגימה נדיבה של וודקה, והתחיל סימפוניית השתעלויות. כמה זה מגוחך.
כמה שההרגשה הזאת מגוחכת, של לקום כל יום בבוקר ולהיזכר באיזה עולם אתה חי.
באיזו מדינה אתה חי. כמו ההומלס המוזנח הזה. בדיוק כמוהו, כולם חיים בקופסה, קופסה משלהם. הם נעולים בתוכה. הם לא יכולים לצאת. הם קוראים לעזרה, אבל נזכרים שהם בעצם אילמים. רק בכוחות עצמם אפשר לצאת מתוך הקופסה המקוללת הזאת. אנשים שקולים יידעו שמה שמונע ממך לברוח מתוך הקופסה הזאת, הוא רק הלחץ החברתי שכולם מושפעים ממנו! אתה. הולך לך כל יום ברחובות, עם אותם נעליים, אותם מכנסיים מכוערים, אותה חולצה, אותה תספורת, אפילו אותם תחביבים. כמו שאר חבריך. אבל אתה. אתה זה שהולך לך ברחוב יודע טוב, שכל מה שאתה זה שקר אחד גדול. אתה מונע ממך את הזכות הכי גדולה שבה זכית! הייחודיות! המקוריות! חופש הביטוי! רק כדי להראות כמו חבריך. אז למה שלא כבר תקרע את קירות קופסת הקרטון. תפתח את מנעול הלחץ החברתי, ותהיי חופשי! תפסיק להיות אילם, חירש, עיור, לעולם שאתה חי בו. תהיה מי שאתה, ובנוגע למה שהאחרים חושבים עלייך? שילכו לעזאזל!