יחי המלכה

היא מתהלכת לה בתוך רחבת הומת האדם בבגדי הפאר שלה, תחת הנברשת הגדולה מעליה, שאור הירח נשקף ברסיסי הקריסטל הנוטפים ממנה כמו שלג.
רובכם יודעים שחיוכה הוא שקר, שגינוני הנימוסים הם רק הרגל ולא מתוך כבוד אליכם…ובעצם גם אתם אולי נוהגים ככה מאותה סיבה…
אבל לא משנה כמה תרכלו על השמלה שלבשה אחרי שהמסיבה תיגמר, לא משנה אם אור הזריחה יגלה אולי מעט עצב בפניה, קמטים שלא ניתן לראות לעיניי אורותיהם של המאורות הקטנים,
היא תישאר למלוך כאן, על כולכם…עד שהמוות יפריד בינה לבין כיסא הכבוד.
היא תמשיך לענוד את תכשיטי הזהב ואתם תמשיכו לקנא, לשמוח כבשורה רעה באה על מלכתם, צרת רבים חצי נחמה,
ובכן…כשמדובר בה לא צריך לעוד קורבנות והנחמה היא מלאה.
בעיניה, העשויות כמעט משקדים אמתיים, לא משתקף דבר.
היא סוד אחד שלם,
חידה.
וכשהיא נכנסת לחדרה, מסירה את סרטי המשי על מנת שתוכל להשתחרר מן המחוך ולנשום לרווחה, אתם חוזרים למשפחותיכם, והיא חוזרת להשתקפותה במראה.
היא מביטה במראה, מוחקת עוד שכבת איפור, מגלה עוד קמט אחד של דאגה.
חוסר שקט, על אף שהיא נראית השלווה באדם.
ואז היא צוחקת צחוק מתגלגל, ואף הצחוק מעלה שאלה, האם הוא מזויף?
ואז היא שקטה להחריד.
היא נכנסת למיטתה, מיטת האפיריון.
ריח של בשמים אופף אותה,
היא לא נעה, שותקת, עניה סגורות,
היא נראית כבובת חרסינה שלווה,
דוממת.
וכך היא נמצאה בחייה,
וכך היא נמצאה למחרת,
חסרת חיים.